משנה ח. משנה זו עוסקת במי שבידו שטר חוב כנגד חברו, וכבר עבר זמן הפירעון הנקוב בשטר. הלווה טוען כי כבר פרע את ההלוואה וקיבל שובר, אלא שהשובר אבד ממנו - ואף על פי כן יש בידו סיוע לטענתו: מתברר כי המלווה מכר לו שדה בינתיים, לאחר שכבר הגיע זמן פירעון ההלוואה, וקיבל את תמורתה בכסף. המלווה לא עיכב את הכסף בידו ולא אמר: "הרי הגיע זמני לגבות, השתמש בכסף זה לפירעון חובך" - ומכאן ראיה, לכאורה, שההלוואה כבר נפרעה.
המקרה שבמשנה:
אדם מוציא שטר חוב כנגד חברו וטוען שחברו חייב לו כסף, וזמן פירעון החוב כבר עבר. הלווה מצדו מראה כי לאחר שעבר זמן הפירעון מכר לו המלווה שדה, וטוען: "אילו עדיין הייתי חייב לך את הכסף ולא פרעתי אותו, היה עליך לגבות את חובך בשעה שמכרת לי את השדה" - שהרי משעה שנתן לו הלווה את דמי השדה, היה על המלווה לתפוס את הכסף כנגד ההלוואה, ולא למכור לו שדה.
מחלוקת אדמון וחכמים:
המלווה משיב כי דווקא בחכמה נהג: הוא מכר ללווה חלקת קרקע כדי שיוכל ליטול קרקע זו כמשכון וכערבון עבור חובו. שכן כל עוד אין ללווה אלא מזומן, יש לחשוש שיטמין את כספו ולא יימצא ממה לגבות, והוא יוכל להתחמק ולהעלים את המעות. אך משיש בידו שדה, אין הוא יכול להסתירה, והמלווה יוכל לגבות ממנה בפועל.
ביאור הגמרא - הכול תלוי במנהג המקום:
הגמרא מבארת כי מחלוקת זו תלויה במנהג המקום שבו נעשית העסקה:
מקום שבו נכתב שטר המכר לאחר נתינת הכסף: כאן מודים חכמים לאדמון שידו של הלווה על העליונה. שהרי משקיבל המלווה תחילה את דמי השדה, היה עליו להחזיק בכסף ולומר: "איני כותב לך שטר על שדה זה, שכן בכסף שנתת לי אני נפרע את חובי".
מקום שבו נכתב שטר המכר תחילה, ורק לאחר מסירתו ניתן הכסף: בזה נחלקו אדמון וחכמים.
שיטת אדמון: אף שעל המלווה למסור את שטר המכר בטרם יקבל את הכסף, עדיין היה עליו למסור מודעה - להצהיר בפני עדים כי אין הוא מוכר לו את השדה אלא כדי שיוכל ליטלה כמשכון וכבטוחה. ומכיוון שלא עשה כן, ואין עדים המעידים שמסר הצהרה זו קודם שנתן את השטר, ידו של הלווה על העליונה, ובוודאי פרע את ההלוואה. שאם לא כן, היה על המלווה לומר בפני עדים: "דעו לכם שעדיין חייב הוא לי את הכסף, ואיני עושה זאת אלא כדי לגבות".
שיטת חכמים: יש בידי המלווה תירוץ מדוע לא אמר דברים אלו בפני עדים, משום ש"חבר חבר יש לו" - לכל אדם יש חבר, ואם היה המלווה מוסר הצהרה כזו בפני עדים, סופו של דבר שיגיע הדבר לאוזני הלווה, והלה יסוג מן העסקה ולא יקנה את השדה, שהרי יאמר: "יודע אני מה בכוונתו לעשות כאן - להשתמש בשדה זו כדי לגבות". נמצא שיש טעם מספיק מדוע לא מסר מודעה, ומאחר שאין ציפייה שימסור מודעה, יש למלווה תירוץ טוב מדוע מכר לו את הקרקע. לפיכך אין במכירה כל תמיכה בטענת הלווה, והמלווה אומר לו: "לא פרעת את ההלוואה, ולא מכרתי לך את השדה אלא כדי שאוכל ליטלה כמשכון וכבטוחה".
לסיכום: במשנה זו למדנו כי לדעת אדמון, מכירת השדה לאחר זמן הפירעון מסייעת ללווה בטענתו שכבר פרע את חובו, שכן היה על המלווה למסור מודעה בפני עדים; ואילו לדעת חכמים אין במכירה ראיה כלל, שכן המלווה מכר לו את השדה כדי שתעמוד לו כבטוחה שאין להסתירה, ולא מסר מודעה מחשש ש"חבר חבר יש לו" והדבר יגיע לאוזני הלווה ויבטל את העסקה. הכול תלוי במנהג המקום: במקום שבו הכסף ניתן קודם לשטר, מודים חכמים לאדמון.