כתובות, פרק שלושה עשר, משנה ז:
"מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו" - אדם נסע למדינת הים והיה מרוחק משדהו זמן מה, ובינתיים אבדה לו הדרך שבה היה מגיע אל שדהו. פעם היה לו שביל שחצה את שדה שכנו, וכעת אין הוא זוכר היכן עבר השביל, או שאין בידו דרך להוכיח את מקומו.
בדין זה נחלקו התנאים:
"אדמון אומר: ילך בקצרה" - רשאי הוא ליטול לעצמו את הדרך הישירה והמינימלית ביותר הקיימת, הקצרה שבדרכים.
"וחכמים אומרים: יקנה לו דרך במאה מנה, או יפרח באוויר" - אין בידו טענה ואין לו זכות: או שיקנה לעצמו מעבר במאה מנה, כלומר במחיר מופקע שניתן לכפות עליו לשלמו, או שיפרח לו באוויר.
הגמרא מצמצמת את גדרי המחלוקת:
כאשר השדה המקיף שייך לאדם אחד: אף חכמים מודים לאדמון, שהרי ידוע לנו שהייתה לו דרך גישה. אמנם אין אנו יודעים היכן עברה, אך רשאי הוא לתבוע לכל הפחות את הדרך הקצרה ביותר דרך שדה חברו.
כאשר השדה מוקף בשדותיהם של כמה בעלים: אף אדמון מודה לחכמים, שכן אין אנו יודעים בשדהו של מי עברה הדרך, וכל אחד ואחד יכול לדחותו ולומר: "לא בשדה שלי עברה הדרך, אלא בשדה אחר". לפיכך יהיה עליו לקנות לעצמו דרך מעבר, ואם לאו - אין בידו כלום.
נמצא שאין המחלוקת אמורה אלא במקרה מסוים: מלכתחילה היו השדות מוקפים בבעלים אחדים, ובמצב זה - כאמור - לא היה בידו כלום. אלא שהוא הלך למדינת הים, ובינתיים רכש אדם אחד את כל השדות. כעת, משכולם בבעלותו של אדם אחד, ודאי ששבילו מצוי באחד משדותיו.
אדמון סובר: הואיל וכעת כל השדות שייכים לאדם אחד, ובוודאי שהשביל נמצא באחד מהם, יכול הוא לתבוע לעבור לכל הפחות בדרך הקצרה ביותר.
חכמים סוברים: בעל השדות רשאי לומר לו: "או שתשלם, או שתפרח מעל שדותיי".
וטעם הדבר: בעל כל השדות יכול לומר לו: "אם תסכים עמי על עסקה של תשלום כלשהו - מוטב, ואני מסכים. ואם לאו - אני מחזיר את השדות, או את השטר המעיד שאני בעליהם, לבעלים המקוריים, ואז לא תוכל לתבוע כלל, שכן לא תוכל לפנות לאף אחד מהם, וכל אחד ידחה אותך ויאמר לך שהדרך עברה אצל חברו". משום כך בכוחו לכפות את ידו ולומר: "עשה עמי עסקה כדי שתוכל לעבור בשדי; אף את הדרך הקצרה ביותר תצטרך לקנות בתשלום".
לסיכום: במשנה זו נחלקו אדמון וחכמים במי שאבדה לו דרך שדהו - אם רשאי ליטול את הדרך הקצרה ביותר, או שעליו לקנות לו דרך במאה מנה. הגמרא צמצמה את המחלוקת: כשהשדה המקיף של אדם אחד - הכול מודים שרשאי לתבוע את הקצרה; כשהשדות של בעלים אחדים - הכול מודים שאין בידו כלום; והמחלוקת היא כשמתחילה היו בעלים אחדים ולבסוף קנה אדם אחד את כולם, שאז נחלקו אם ודאות מקום השביל בשדותיו מזכה את התובע, או שכוחו של הבעלים לדחותו בטענה שיחזיר את השדות לבעליהם הראשונים.