משנה ו' עוסקת במקרה הבא: שמעון מחזיק בשדה ובידו שטר מכר, המעיד כי רכש את השדה מלוי. בא ראובן ומערער על הבעלות - המשנה מכנה מערער כזה 'עוררין' - וטוען: "לוי, שמכר לך את השדה, גזל אותו ממני, ובאמת שלי הוא".
אלא שעל אותו שטר מכר, שבו נמכר השדה מלוי לשמעון, חתום ראובן עצמו כעד. חתימה זו מעוררת ספק בטענתו: אם אמנם נגזל ממנו השדה, מדוע חתם כעד על מכירתו? לכאורה אין הדבר מתיישב כלל.
מחלוקת אדמון וחכמים:
אדמון אומר: "יכול הוא שיאמר" - ראובן רשאי לטעון: "השני נוח לי והראשון קשה הימנו". כלומר: לוי, שגזל ממני, אדם קשה ותקיף, ואין בכוחי להתמודד עמו; שמעון, לעומתו, אדם שנוח להתדיין עמו. לפיכך חתמתי כעד על המכירה, כדי שהשדה יצא מידיו של לוי ויעבור לידיים נוחות יותר, ומשם אתבע את שמעון בבית דין ואוציא ממנו את שלי.
וחכמים אומרים: אין זו טענה. בחתימתו כעד ויתר ראובן על טענתו, שכן בעצם החתימה הודה למעשה שאין השדה שלו.
עשאו סימן לאחר:
מקרה נוסף: ראובן לא חתם כעד על המכר שבין לוי לשמעון, אלא היה בעליו של שדה הסמוך לשדה הנדון, ומכר אותו לאחר. בשטר אותה מכירה ציין את השדה הנדון כגבול וכסימן, וייחס אותו לשמעון (או ללוי) - הרי שראה בו שדה השייך לאחר ולא לו.
במקרה זה מודים הכול, ואף אדמון, שאיבד את זכותו והפסיד את טענתו. שהרי לא הייתה לו כל סיבה או צורך לזהות את השדה כשדהו של שמעון ולהשתמש בו כגבול, אם באמת שדה שלו הוא.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני מקרים שבהם מעשיו של המערער סותרים לכאורה את טענתו: החותם כעד על שטר המכר, שבו נחלקו אדמון וחכמים - אדמון מכשיר את טענתו מפני ש"השני נוח לי והראשון קשה הימנו", וחכמים מחשיבים את חתימתו כוויתור על הטענה; והעושה את השדה סימן וגבול במכירה אחרת, שבו מודים הכול כי איבד את זכותו.