המשנה עוסקת במקרה שבו בשעת הקידושין הסכים האב לתת לחתן המיועד סכום כסף מסוים כנדוניה, והתחייבות זו נחשבת כאילו כבר נגמרה. לאחר מכן חזר בו האב מן העסקה, ולשון המשנה בכך היא "פשט לו את הרגל".
ביאור הביטוי "פשט לו את הרגל":
הביטוי הוא ניב, ורש"י מבאר את משמעותו בשני אופנים:
החותן אומר לחתן בלשון של זלזול: "הסר את הלכלוך מרגלי".
ולחלופין: "תלה אותי ברגלי, ועדיין לא אתן לך את מה שאתה מבקש".
בשני האופנים התוכן אחד: האב חוזר בו מן העסקה, אף על פי שכבר התחייב.
דין המשנה:
אומרת המשנה כי הכלה "תשב עד שילבין ראשה" - עד שיאפירו שערותיה, ואין החתן חייב לא לשאת אותה ולא לגרשה.
יש המבארים כי מדובר במצב שבו הבת עצמה הייתה שותפה למעשה אביה, ותחושתה הייתה שהיא צד למה שעשה. רק בנסיבות כאלה יורדים עמה לדין ומחזיקים אותה כאחראית.
דעת אדמון:
אדמון סובר כי עדיין יכולה הבת לטעון: "אילו אני עצמי הייתי עושה את ההסכם בעניין הנדוניה ולא הייתי מקיימת את הסכמי, אכן היה עלי לשבת עד שילבין ראשי. אך אבי - שמא נוכל הוא, והוא זה שאמר לך שאין כלום. מה אני יכולה לעשות? או שתישא אותי לאישה, או שתיתן לי גט".
לסיכום: מדברי אדמון עולה שאין מחזיקים את הבת כאחראית למעשה אביה. אף אם היה לה ידע מסוים בדבר, לא היא הייתה הגורם המכריע.