זבחים פרק י"ג, משנה ד'. אף משנה זו עוסקת במחלוקת שבין אדמון לחכמים, והפעם בדינה של הלכת 'מודה במקצת': באיזה אופן נחשבת הודאתו של הנתבע כהודאה בחלק מן הטענה, המחייבת אותו בשבועה.
דין מודה במקצת:
כאשר אדם טוען כלפי חברו טענת ממון, והנתבע מודה בחלק ממנה - למשל, התובע אומר: "מאה דולר אתה חייב לי", והנתבע משיב: "נכון, אך חמישים דולר בלבד אני חייב לך" - הרי זה 'מודה במקצת'. דין התורה הוא שעליו להישבע כדי להיפטר מתשלום היתרה, כלומר להישבע שאינו חייב אלא חמישים דולר בלבד.
ואולם, חיוב זה נוהג רק כאשר הטענה וההודאה הן מאותו סוג של פריט - שתיהן בכסף, ושתיהן באותו מין. אך אם טען אדם: "סאה של חיטים אתה חייב לי", והלה השיב: "אין אני חייב לך אלא חצי סאה של שעורים" - אף שהודה בחצי, אין זו הודאה מאותו מין שבטענה, ולפיכך אין כאן חיוב שבועה כלל.
השאלה שבמשנה:
השאלה שהמשנה מעלה היא, במצב מסוים, האם הטענה הראשונית כוללת בתוכה את הדבר שבו הודה הנתבע, ולכן ייחשב הדבר להודאה במקצת מן הטענה, או שמא אין הדבר נכלל בטענה מלכתחילה.
"טוענו חברו כדי שמן והודה בקנקנים" - אדם טוען כלפי חברו שהוא חייב לו כדי שמן, והלה מודה ואומר: "אכן חייב אני לך, אך אין אני חייב לך אלא את הקנקנים הריקים בלבד, ולא את השמן שבתוכם".
"אדמון אומר: הואיל והודה במקצת הטענה - ישבע" - לדעת אדמון, הטענה הייתה גם על השמן וגם על הכדים, ונמצא שהנתבע הודה במקצת הטענה, ולפיכך חלה עליו שבועת מודה במקצת.
"וחכמים אומרים: אין זו הודאה ממין הטענה" - לדעת חכמים, לא הייתה כאן טענה על הכדים כלל. באומרו "כדי שמן אתה חייב לי", כוונתו לשמן בלבד, ולכמות שמן בשיעור של כד, ולא לכדים עצמם. נמצא שהודאתו אינה ממין הטענה, ואין כאן חיוב שבועה.
ועל כך מסכמת המשנה: "אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון" - כלומר, מקובלים עליו דברי אדמון, שהודאה זו נחשבת הודאה במקצת והנתבע חייב שבועה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את יסוד דין מודה במקצת, המחייב שבועה רק כאשר ההודאה היא ממין הטענה. במקרה של הטוען כדי שמן והמודה בקנקנים בלבד, נחלקו אדמון וחכמים אם הכדים נכללו בטענה הראשונית, ורבן גמליאל הכריע כדברי אדמון.