משנה זו מציגה מחלוקת נוספת בין חנן לבין בני כוהנים גדולים, ועניינה אדם שפרנס את אשת חברו בעת היעדרו.
המקרה שבמשנה:
הבעל הלך למדינת הים.
קם צד שלישי ופרנס את האישה מדעת עצמו.
איש לא ביקש ממנו לעשות כן, ואף האישה עצמה לא לוותה ממנו כסף לצורך פרנסתה.
שיטת חנן:
כאשר בא הצד השלישי לגבות את כספו לאחר מכן, קובע חנן כי הפסיד את מעותיו: לא הבעל ולא האישה חייבים להשיב לו. ואולם, אילו הייתה האישה באה ולווה ממנו כסף בפועל, היה הבעל חייב בפירעון החוב.
שיטת בני כוהנים גדולים:
בני כוהנים גדולים חלקו על חנן וסברו כי אותו אדם שפרנס את האישה "ישבע כמה הוציא ויטול" - כלומר, הוא רשאי לגבות את הוצאותיו מן הבעל, ובלבד שיישבע על סכום שהוציא.
דעת רבי:
רבי הכריע כדברי חנן, שאין הצד השלישי יכול לגבות, ודימה זאת למי ש"הניח מעותיו על קרן הצבי" - מקום שאין בו כל ביטחון. אף אם יידבק הכסף אל הקרניים, קשה עד מאוד לתפוס את הצבי; כך גם מי שהוציא את ממונו מדעת עצמו, הרי זה כמי שאיבד את כספו.