משנה זו ממשיכה את המקרה שנידון במשנה הקודמת: הבעל התחייב לזון את בתה של אשתו במשך חמש שנים, בין אם יישארו נשואים ובין אם לאו. לאחר שהתגרשו נותרה התחייבותו בעינה, ואילו גרושתו נישאה לאיש אחר שהתחייב אף הוא באותה התחייבות עצמה. במשנה הקודמת למדנו ששניהם חייבים במזונותיה: האחד נותן לה מזונות בפועל, והשני נותן את שווי המזונות.
נישאת הבת:
המשנה פותחת: "נישאת" - כאשר הבת עצמה נישאה, בעלה הוא החייב בפרנסתה. ומעתה: "הבעל נותן לה מזונות, והן נותנין לה דמי מזונות" - בעלה מפרנס אותה בפועל, ואילו שני הבעלים, בעלה לשעבר של אמה ובעלה הנוכחי, נותנים לה את שווי המזונות.
מתו הבעלים:
סוגיה נוספת העשויה להתעורר: מה הדין כאשר שני הבעלים מתו? בזה מחלקת המשנה בין בנותיהם שלהם ובין בתה של האישה:
"בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין" - בנותיהם הביולוגיות ניזונות מן העיזבון, אך רק מנכסים שאינם משועבדים, מרכוש שנותר בעיזבון ולא נמכר.
"והיא ניזונת מנכסים משועבדים" - בתה של אשתו ניזונת אף מנכסים שכבר נמכרו, שהרי החיוב כלפיה קדם למכירתם, ולפיכך היא גובה אף מהם.
וטעם הדבר: "מפני שהיא כגביית חוב" - מעמדה כמעמד בעל חוב. כשם שבעל חוב גובה מן הנכסים שנמכרו כאשר ההתחייבות כלפיו קדמה למכירה, כך גובה בתה של אישה זו, שכן אין כאן אלא התחייבות ממונית.
לעומת זאת, בנותיהם הביולוגיות אינן בכלל בעלי חוב. מזונותיהן הם חלק מן ההסכם ומתנאי הכתובה שנקבעו מלכתחילה, ואין הם באים מכוח הלוואה או חוב ממשי.
ועם זאת, אף חיובה של בת האישה אינו חוב גמור. שהרי בחוב אמיתי, אילו מתה בעלת החוב היו יורשיה גובים אותו; ואילו כאן, אם מתה הבת - אין אדם גובה מזונות אלו, משום שההתחייבות לזונה ניתנה לה עצמה ובתנאי שהיא בחיים, ולא כחוב כללי.
עצת הפיקחים:
מפני כל הסיבוכים העלולים להתעורר כאשר אדם מתחייב לזון את בת אשתו, מסיימת המשנה: "הפיקחים היו כותבין: על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי" - החכמים היו מתנים במפורש שההתחייבות עומדת רק כל זמן שהאישה נשואה להם. נתגרשה ונישאה לאחר - בטלה ההתחייבות, שכן היא מוגבלת מעיקרה לימי נישואיהם בלבד.
לסיכום: במשנה זו למדנו את המשך דיני ההתחייבות לזון את בת האישה: משנישאה הבת, בעלה זן אותה בפועל ושני הבעלים נותנים לה דמי מזונות; משמתו הבעלים, בנותיהם ניזונות מנכסים בני חורין בלבד, ואילו היא גובה אף מנכסים משועבדים מפני שהיא כגביית חוב - אף שאין זה חוב גמור, שכן אם מתה אין יורשיה גובים. ולפיכך נהגו הפיקחים להתנות מראש שההתחייבות עומדת רק כל זמן שהאישה עמו.