המשנה עוסקת באדם הנושא אישה, שהתנתה עמו בשעת הנישואין שיפרנס את בתה מנישואין אחרים במשך חמש שנים. ההלכה היא שהוא חייב לפרנס את הבת במשך אותן חמש שנים, כפי ההסכם שעשה.
התחייבותו של הבעל השני:
מוסיפה המשנה: אם לאחר מכן נישאה האישה לאדם אחר, והתנתה אף עמו שיפרנס את אותה הבת חמש שנים - אף הוא חייב לפרנסה חמש שנים. חיובו של הבעל הראשון אינו תלוי בקיום הנישואין, שכן ההסכם נעשה בנפרד מהם; לפיכך הוא חייב לפרנסה בין אם נותרו נשואים ובין אם התגרשו, והבעל השני מחויב מכוח ההסכם שעשה מצדו.
טענת "לכשתבוא אצלי":
לכאורה ניתן לטעון כי אין הבת זקוקה לפרנסה משני אבות חורגים - האחד אב חורג לשעבר והשני אב חורג בהווה. על כך קובעת המשנה כי אין הבעל הראשון יכול לומר שיפרנסנה רק כשתבוא אצלו. שתי משמעויות אפשריות בטענה זו:
שתבוא אל ביתו ותתפרנס שם בפועל.
שאילו היו הנישואין עם אמה מתקיימים, היה מפרנסה בנסיבות אלה.
אלא עליו להוליך לה את מזונותיה למקום שבו נמצאת אמה, או לשלוח לה כסף. החובה מוטלת עליו בכל מקרה, וזו נקודת המשנה.
"אחד זן ואחד נותן דמי מזונות":
עוד קובעת המשנה שאין שני הבעלים יכולים לומר יחד: "נזון אותה כאחד ונחלוק בכך ביניהנו". אלא אחד נותן לה מזונות בפועל, והשני נותן לה את דמי המזונות. הטעם הוא שההתחייבות היא כספית גרידא, ואינה מבוססת על צורכי הבת, אלא על חיוב לתת סכום מסוים בהתאם לכמות המזון המקובלת. משום כך אין לחלק את החיוב בין שני האנשים, שכן אין הדבר נוגע למה שהבת מקבלת, אלא למה שכל אחד מהם חייב את עצמו לתת.
לסיכום: למדנו שהמתחייב בשעת נישואין לזון את בת אשתו חמש שנים - חייב בכך, וחיובו עומד בפני עצמו ואינו תלוי בהמשך הנישואין. לפיכך, כאשר נישאה האם לאחר והתנתה עמו תנאי דומה, שניהם חייבים: הראשון אינו יכול להתנות את פרנסתה בבואה אצלו, אלא מוליך לה את מזונותיה למקום אמה; ואף אין שניהם זנים אותה כאחד, אלא האחד זן והשני נותן דמי מזונות - שכן ההתחייבות היא חיוב ממוני של כל אחד מהם, ולא מענה לצורכי הבת.