מסכת כתובות, פרק י"א, משנה ג'. משנה זו באה בהמשך לדעתו של רבי שמעון שנשנתה במשנה הקודמת, ועניינה אלמנה שכבר עשתה מעשה בכתובתה, ודין מכירתה מכאן ואילך.
לשון המשנה ופירושה:
"מכרה כתובתה או מקצתה" - מכרה את כתובתה כולה, או חלק ממנה.
"משכנה כתובתה או מקצתה" - נתנה את הכתובה, כולה או מקצתה, כמשכון.
"נתנה כתובתה לאחר או מקצתה" - נתנה את הכתובה, כולה או מקצתה, במתנה לאדם אחר.
בכל אחד מן המקרים הללו קובעת המשנה: "לא תמכור את השאר אלא בבית דין" - אין היא רשאית למכור את יתרת הכתובה אלא בבית דין. ואפילו המנה שמנישואין, שלגביו הובאה במשנה הקודמת דעה אחת בראשונים שיכולה למכור אף שלא בבית דין - משעה שמכרה, משכנה או נתנה, אין היא מוכרת אלא בבית דין.
יסוד שיטת רבי שמעון:
ההיתר למכור שלא בבית דין נסמך על כך שהמכירה נעשית גם לצורך מזונות. רבי שמעון סובר שמשעה שמכרה את כתובתה או מקצתה, שוב אין לה מזונות; ומשאין מזונות, בטלה הסיבה המתירה לה למכור שלא בבית דין. לפיכך, אף אם רק חלק מן הכתובה נמכר, מושכן או ניתן במתנה - את השאר אין היא מוכרת אלא בבית דין.
שיטת חכמים:
חכמים סוברים שאין היא מפסידה את מזונותיה בעקבות מכירת חלק מן הכתובה או נתינתו, אלא היא ממשיכה לקבל מזונות עד שתמכור את הכתובה כולה. משום כך אומרים חכמים: "מוכרת היא אפילו ארבעה וחמישה פעמים" - רשאית היא למכור אפילו ארבע וחמש פעמים, בסכומים שונים, ומוכרת למזונות שלא בבית דין. רק לאחר שמכרה וגבתה את הכתובה כולה פוסקים מזונותיה.
"ומזונות מכרתי" - עצה טובה:
המשנה מוסיפה שכאשר היא מוכרת את קרקעות העיזבון לצורך מזונותיה, עליה לכתוב בשטר המכירה שהמכר נעשה לשם מזונות, ולהבחין בין מה שנמכר עבור מזונות לבין מה שנמכר עבור הכתובה. הגמרא מבארת שאין זו הלכה גמורה אלא עצה טובה: אם לא תפרש מה מכרה למזונות ומה מכרה לכתובה, יסברו הבריות שמכרה את כל הנכסים לצורך מזונותיה בלבד, ותצא עליה שם של רעבתנית המוציאה ממון מרובה על מאכלה, ולא ירצו לשאתה. לפיכך עליה לפרש שלא הכול נמכר למזונות, אלא חלקו לכתובה, כדי שלא יתקבל עליה רושם מוטעה.
דינה של גרושה:
המשפט האחרון במשנה: "וגרושה לא תמכור אלא בבית דין". הגרושה אינה גובה מזונות אלא כתובה בלבד, ולפיכך שני הטעמים להתיר מכירה שלא בבית דין אינם שייכים בה:
מצד הבזיון: לדעה שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין - בגרושה אין הדבר נוגע לו, שכן כבר גירשה.
מצד המזונות: לדעה שהיתר המכירה שלא בבית דין נובע מגביית המזונות - לגרושה אין מזונות כלל.
לפיכך אין הגרושה מוכרת אלא בבית דין.
לסיכום: במשנה זו נחלקו רבי שמעון וחכמים באלמנה שמכרה, משכנה או נתנה את כתובתה או מקצתה: לדעת רבי שמעון פקעו מזונותיה ואינה מוכרת את השאר אלא בבית דין, ולדעת חכמים מזונותיה נמשכים והיא מוכרת אפילו ארבע וחמש פעמים שלא בבית דין, עד גביית הכתובה כולה. עוד למדנו את העצה הטובה לפרש בשטר מה נמכר למזונות, שלא יצא עליה שם רע, ואת דינה של גרושה שאינה מוכרת אלא בבית דין.