אנו ניגשים למשנה ה' בפרק י' של מסכת כתובות. במשנה הקודמת עסקנו במי שהיה נשוי כמה נשים, וכאן דנה המשנה במי שנשא ארבע נשים בזו אחר זו - כל אחת בזמנה - ומת. כפי שלמדנו במשנה הראשונה של הפרק, מי שנישאה ראשונה קודמת בגביית כתובתה, ולה הזכות הראשונה בעיזבון.
סדר הקדימה בגבייה:
"מי שהיה נשוי ארבע נשים ומת - הראשונה קודמת לשנייה, ושנייה לשלישית, ושלישית לרביעית" - סדר הגבייה מן העיזבון נקבע לפי סדר הנישואין: לראשונה זכות קדימה על השנייה, לשנייה על השלישית, ולשלישית על הרביעית.
השבועה שבין הנשים:
המשנה מוסיפה הלכה מעניינת: הראשונה נשבעת לשנייה, השנייה לשלישית, והשלישית לרביעית. כל אישה הגובה את כתובתה נדרשת להישבע לזו הבאה אחריה שלא גבתה דבר קודם לכן. שהרי אם לא יישאר מן העיזבון לאחר גבייתה, מבקשת הבאה אחריה ביטחון שאכן לא נגבה דבר קודם, ולפיכך רשאית היא לתבוע ממנה שבועה.
"הראשונה נשבעת לשנייה" - הראשונה נשבעת קודם שתגבה.
"ושנייה לשלישית, ושלישית לרביעית" - וכן כל אחת לזו הבאה אחריה.
"והרביעית נפרעת שלא בשבועה" - הרביעית גובה ללא שבועה כלל, שכן אין בגבייתה כדי לפגוע באיש: היא האחרונה בסדר, וגובה רק לאחר שכולן כבר גבו.
ומדובר כמובן במקרה שאין יורשים ואין בעלי חוב אחרים, שאם לא כן היו הנשים חייבות שבועה כדי לגבות מן היורשים.
דעת בן ננס:
בן ננס חולק ואומר: "וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה? אף היא לא תיפרע אלא בשבועה" - וכי משום שהיא האחרונה תצא נשכרת ותרוויח? אף היא אינה גובה אלא בשבועה.
הגמרא מבארת את טעמו: אף הרביעית נשבעת לנשים שקדמו לה, מפני החשש שמא אחד השדות שגבו לא היה של בעלן ועתיד להיטרף מהן. ואם תגבה הרביעית את כתובתה, לא יישאר עוד דבר בעיזבון, שכן הרביעית אינה חייבת להחזיר את מה שגבתה. לפיכך אף היא אינה גובה אלא בשבועה.
ואילו תנא קמא סבר שאין הרביעית זקוקה לשבועה, משום שההלכה היא שאם ייטרפו שדותיהן של הנשים הקודמות, הרשות בידן לבוא אל הרביעית ולטרוף את שדה מחמת דין הקדימה שלהן - ומשום כך אין צורך בשבועה.
כתובות שיצאו כולן ביום אחד:
מה הדין כאשר אין ביניהן קדימה, שכל הכתובות נכתבו באותו יום? על כך אומרת המשנה: "ואם יצאו כולן ביום אחד - כל הקודמת לחברתה אפילו שעה אחת, זכתה" - הקודמת לחברתה אפילו בשעה אחת בלבד, היא הזוכה וגובה ראשונה.
"וכך היו כותבין בירושלים שעות" - זה היה המנהג בירושלים: לא הסתפקו בכתיבת יום הכתובה, אלא כתבו אף את שעת כתיבתה.
"יצאו כולן בשעה אחת ואין שם אלא מנה - חולקות בשווה" - נכתבו כולן באותה שעה ממש, ואין בעיזבון אלא מנה בלבד, כולן חולקות אותו בשווה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את סדר הקדימה בגביית כתובותיהן של ארבע נשים - כל אחת קודמת לזו שנישאה אחריה; את חובת השבועה של כל גובה כלפי הבאה אחריה, ואת מחלוקת תנא קמא ובן ננס בדין הרביעית - האם אף היא נזקקת לשבועה מחמת החשש שמא ייטרפו השדות, או שדי בכך שהקודמות יוכלו לטרוף ממנה מחמת קדימתן. ולבסוף למדנו את דין הכתובות שנכתבו ביום אחד, את מנהג ירושלים לכתוב שעות, ואת החלוקה בשווה כאשר נכתבו כולן בשעה אחת.