לפנינו משנה ד' בפרק עשירי במסכת כתובות. המשנה דנה במקרה שבו נשא אדם שלוש נשים, וכולן נישאו לו באותו זמן או באותו יום, כך שהשעבוד שלהן ותביעתן כנגד העיזבון מבוססים כולם על מועד אחד. אין אחת מהן קודמת לחברתה, ואין לאחת מהן תביעה הקודמת לזו של רעותה, אך סכום הכספים שבעיזבון מוגבל ואינו מספיק לכולן.
המקרה הראשון - "ואין שם אלא מנה":
"מי שהיה נשוי שלוש נשים ומת, כתובתה של זו מנה ושל זו מאתיים ושל זו שלוש מאות, ואין שם אלא מנה - חולקין בשווה" - אדם נשא שלוש נשים ומת. כתובתה של האחת מאה זוז, של השנייה מאתיים ושל השלישית שלוש מאות, ואילו בעיזבון מצוי מנה בלבד, מאה זוז. במקרה זה חולקות שלושתן בשווה, שכן במאה הזוז הראשונים תביעתן של כולן שווה: העיזבון חייב לכל אחת מהן לפחות מאה.
שני המקרים הבאים מורכבים יותר, שכן הגמרא מבארת כי מדובר במצב שבו אחת הנשים הודיעה שאין בכוונתה לערער על טענתה של אחת מחברותיה. נראה כיצד הדבר משפיע על חלוקת העיזבון.
המקרה השני - "היו שם מאתיים":
"היו שם מאתיים - של מנה נוטלת חמישים, ושל מאתיים ושל שלוש מאות שלושה שלושה של זהב" - כאשר מצויים בעיזבון מאתיים זוז, בעלת הכתובה של מאה נוטלת חמישים זוז, ואילו בעלת המאתיים ובעלת השלוש מאות נוטלת כל אחת שלושה דינרי זהב. דינר זהב שווה עשרים וחמישה זוזי כסף, ונמצא שכל אחת מהן מקבלת שבעים וחמישה זוז.
כיצד עולה חשבון זה? מבארת הגמרא כי מדובר במקרה שבו אמרה בעלת הכתובה של מאתיים לבעלת הכתובה של מאה: "איני מתחרה בך במאה הזוז הראשונים". כלפי אותה מאה ראשונה היא יוצאת מן התמונה, אך כלפי בעלת השלוש מאות היא ממשיכה להתחרות.
נמצא שבמאה הראשונה נותרו שתי תובעות בלבד: בעלת המאה ובעלת השלוש מאות. הן חולקות אותה ביניהן, וכל אחת נוטלת חמישים.
לאחר שנטלה בעלת המאה את חמישים הזוז שלה, נותרו בעיזבון מאה וחמישים זוז: חמישים מן המאה הראשונה, ועוד המאה השנייה כולה. לבעלת המאה אין תביעה כלל על המאה השנייה, שכן תביעתה מוגבלת למאה הראשונה בלבד. על יתרה זו מתחרות אפוא רק בעלת המאתיים ובעלת השלוש מאות: על המאה השנייה שתיהן תובעות, ואף על חמישים הזוז הנותרים מן המאה הראשונה חלוקות הן, שהרי בעלת המאתיים ויתרה על התחרות עם בעלת המאה בלבד, ולא עם בעלת השלוש מאות. לפיכך חולקות שתיהן את מאה וחמישים הזוז, ונוטלת כל אחת שבעים וחמישה.
המקרה השלישי - "היו שם שלוש מאות":
יש לזכור את יסוד החלוקה: לבעלת הכתובה של מאה זוז תביעה על המאה הראשונים בלבד; לבעלת הכתובה של מאתיים זוז תביעה על המאתיים הראשונים בלבד; ואילו המאה האחרונים הם רשותה הבלעדית של בעלת הכתובה של שלוש מאות.
בתרחיש זה, מבארת הגמרא, שלא כבמקרה הקודם, מדובר בבעלת השלוש מאות שכתבה לבעלת המאתיים ולבעלת המאה: "איני מתדיינת עם אף אחת מכן על המאה הראשונה" - כלפי המאה הראשונה היא יוצאת מן התמונה כלפי שתיהן.
ומכאן חלוקת המשנה:
"של מנה נוטלת חמישים" - בעלת התביעה של מאה נוטלת חמישים, שכן במאה הראשונה נותרו שתי מתמודדות בלבד: היא ובעלת המאתיים.
"ושל מאתיים מנה" - בעלת הכתובה של מאתיים נוטלת מאה זוז: חמישים מן המאה הראשונה, ועוד חמישים מן המאה השנייה, שכן בעלת השלוש מאות ויתרה על המאה הראשונה בלבד, ואילו על המאה השנייה היא מתחרה עמה.
"ושל שלוש מאות שישה של זהב" - בעלת השטר של שלוש מאות נוטלת שישה דינרי זהב, שהם מאה וחמישים זוז: המאה השלישית שייכת לה כולה, ועוד חמישים זוז מן המאה השנייה.
"וכן שלושה שהטילו לכיס":
המשנה מוסיפה כי אותו דין נוהג אף בשותפות: שלושה שהטילו לכיס, האחד הכניס מאה, השני מאתיים והשלישי שלוש מאות, ונכנסו יחדיו לעסק לקנות תוצרת וסחורה ולמוכרה לשם רווח - "פחתו או הותירו, כך הן חולקין". בין אם ירד ערך הממון ובין אם עלה, החלוקה נעשית לפי אותה נוסחה עצמה.
הגמרא מסייגת ומבחינה בין שני מצבים:
כאשר ערך המעות עצמן עלה או ירד: אם המטבעות עצמם קיבלו ערך גבוה יותר או נמוך יותר, חולקים לפי מספר המטבעות שהכניס כל אחד, כנוסחת המשנה.
כאשר קנו בממון סחורה: אם רכשו סחורה ומחירה עלה או ירד בהתאם לשוק וכדומה, חולקים בשווה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין חלוקת עיזבון בין שלוש נשים ששעבוד כתובותיהן שווה בזמנו: כשאין בעיזבון אלא מנה - חולקות בשווה, שכן תביעת כולן שווה במאה הראשונה. במקרה של מאתיים ובמקרה של שלוש מאות מדובר, כביאור הגמרא, במי שוויתרה על התחרות בחלק מן הסכום, ומכאן חשבון החלוקה: חמישים, שבעים וחמישה ושבעים וחמישה במאתיים; וחמישים, מנה ומאה וחמישים בשלוש מאות. ולבסוף למדנו כי אותה נוסחה נוהגת אף בשלושה שהטילו לכיס, ובלבד שהשינוי חל בערך המעות עצמן, ואילו בסחורה שעלתה או ירדה - חולקים בשווה.