במשנה הקודמת למדנו כי קיומה של תקנת חכמים בעניין כתובת בנין דכרין - שבניה של כל אישה יירשו את כתובת אמם ולא יחלקו את העיזבון בשווה - מותנה בתנאי אחד: שיישאר בעיזבון עודף בשיעור שווה דינר לפחות מעבר לשתי הכתובות. רק כאשר יש עודף זה, המתחלק בין כל הבנים בשווה כדין ירושת התורה, חלה חלוקת הכתובות, שאינה שווה בהכרח.
נכסים בראוי ונכסים במוחזק:
מה הדין כאשר אין בנכסי האב שווי של דינר, אך עומדים לרשות היתומים נכסים בבחינת 'ראוי' - נכסים העתידים להגיע לידיהם בסופו של דבר? כגון שסבם עודנו בחיים והאב מת בחייו, וידוע להם שכאשר ימות הסב יהיו הם יורשיו, ואז יעלה העיזבון על שיעור דינר. כיוון שבשעה זו טרם ירשו נכסים אלו בפועל, אין להם אחיזה בהם, ואין הם נחשבים כמותר דינר.
תוספת התנאי של רבי שמעון:
רבי שמעון מוסיף דרישה נוספת: אף אם יש בעיזבון יותר משווה דינר, אין די בכך כאשר מדובר בנכסים שאין להם אחריות. שני סוגי הנכסים הם:
נכסים שיש להן אחריות - קרקעות. נכסים שניתן לגבות מהם חוב, ואף אם נמכרו ניתן לגבותם מיד הקונה על ידי מי שהיתה לו תביעה קודמת עליהם.
נכסים שאין להן אחריות - מיטלטלין, כל שאינו קרקע.
לדעת רבי שמעון, אם כל שיש בעיזבון הוא מיטלטלין - "אינו כלום", ואין הם נמנים כלל בחשבון שיעור הדינר העודף הנדרש לחלוקה בשווה. התנאי מתקיים רק "עד שיהא שם נכסים שיש להן אחריות יותר על שתי הכתובות דינר" - כלומר, שיישאר בקרקעות שווי של דינר לפחות מעבר לשתי הכתובות.
לסיכום: תקנת כתובת בנין דכרין מתקיימת רק כאשר יש בעיזבון מותר דינר מעבר לשתי הכתובות. נכסים בבחינת 'ראוי', שטרם באו לידי היתומים בפועל, אינם נמנים בחשבון זה. ורבי שמעון מוסיף שאף הנכסים המצויים בידיהם אינם נמנים אלא אם הם נכסים שיש להן אחריות - קרקעות ולא מיטלטלין.