כתובות פרק א' משנה ט'. משנה זו זהה כמעט בהבנתה למשנה הקודמת, ואולם בעוד שהמשנה הקודמת דנה בכשרותה של האישה עצמה, כאן נסב הדיון על כשרותו של העובר - הוולד שנוצר מיחסים עם אדם שאין אנו יודעים מיהו.
לשון המשנה:
"היתה מעוברת, ואמרו לה: מה טיבו של עובר זה?" - האישה היתה בהריון, ושאלוה מה טיבו של אותו ולד שטרם נולד, כלומר: מיהו האב?
"מאיש פלוני וכהן הוא" - כך משיבה האישה. אין הכוונה דווקא לכהן, אלא לומר שהאב הוא יהודי כשר, ומשום כך הוולד כשר.
נחלקו בדבר התנאים:
"רבי אליעזר אומר: נאמנת" - האישה עומדת בחזקת כשרות, וממילא אף הוולד עומד בחזקת כשרות. אם נולדה בת, כשרה היא להינשא לכהן.
"רבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין" - אין אנו סומכים על דבריה, ואינה נאמנת לומר שנבעלה לישראל כשר, ולפיכך עלינו לנקוט בצד החמור: "הרי זו בחזקת מעוברת לנתין ולממזר, עד שתביא ראיה לדבריה" - מניחים שהיא מעוברת מנתין או מממזר, עד שתביא ראיה שהעובר מאדם כשר.
נמצא, שלדעת רבי יהושע פסולים שניהם - האם וגם הבת הנולדת ממנה - ואינם יכולים להינשא לכהן.
לסיכום: במשנה זו נדונה כשרותו של הוולד, בהמשך ישיר לדיון במשנה הקודמת בכשרות האם. לדעת רבי אליעזר האישה נאמנת מכוח חזקת הכשרות, ואף הוולד בחזקת כשרות; ולדעת רבי יהושע אין הולכים אחר דבריה, והוולד בחזקת מעוברת לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה.