משנה זו דנה באישה שנחשדה בכך שקיימה יחסים עם אדם שאין אנו יודעים מי הוא. השאלה היא האם עלינו לחשוש שאותו אדם לא היה יהודי כשר, ומתוך כך תיפסל היא ותיפסל ולדה. בכך עוסקות משנה זו והמשנה שלאחריה.
המקרה שבמשנה:
ראוה "מדברת עם אדם אחד בשוק" - ואף שנקטה המשנה לשון דיבור, הכוונה היא לייחוד, שהתייחדה עם אותו אדם, ומשום כך חוששים שקיימו יחסים. ראוי לציין כי יש שאין גורסים "בשוק", שכן אין הדבר מתיישב עם מציאות של ייחוד.
אמרו לה: "מה טיבו של איש זה?" - והשיבה: "איש פלוני, וכהן הוא". אין הכוונה דווקא לכהן ממש, אלא לומר שהיה זה אדם כשר, יהודי כשר.
מחלוקת התנאים:
רבי יוסי ורבי אלעזר: נאמנת. משאמרה שהאיש היה כשר, אין היא נפסלת ומותרת להינשא לכהן. וטעמם - מפני חזקת הכשרות שלה: עד עתה ידועה הייתה כאישה כשרה, המותרת לכהן, וכשעומדים אנו במקום ספק, מעמידים אותה על חזקתה הקודמת. לפיכך נאמנת לומר שהוא כשר, והיא כשרה כשם שהייתה כשרה עד לרגע זה.
רבי יהושע: חולק ואומר "אין אנו חיים על פיה", אלא עלינו להניח שנבעלה לנתין - מן הגבעונים, שאסור להתחתן עמם אף לאחר שהתגיירו - עד שתביא ראיה לדבריה.
טעמו של רבי יהושע:
אף שהייתה לה חזקת כשרות, עצם העובדה שהלכה והתייחדה עם איש בלתי מוכר מהווה פגם באותה חזקה - ריעותא. הפגם נולד מכך שעשתה מעשה המורה שאין הדבר כשורה, ומשעה שנפגמה החזקה שוב אין להעמידה עליה. לפיכך יש להניח את הגרוע ביותר: שאכן נבעלה למי שאסורה עליו, ומעתה דינה כזונה והיא אסורה להינשא לכהן.
לסיכום: נחלקו התנאים באישה שנתייחדה עם אדם בלתי ידוע וטענה שהיה כשר: לרבי יוסי ורבי אלעזר נאמנת מכוח חזקת הכשרות שלה, ואילו לרבי יהושע נפגמה חזקתה במעשה הייחוד עצמו, ולפיכך אין הולכים אחר דבריה עד שתביא ראיה, והרי היא בחזקת בעולת נתין ואסורה לכהן.
במשנה הבאה נמשיך לעסוק בשאלת נאמנותה של האישה החשודה ובקביעת כשרותה וכשרות ולדה.