כתובות, פרק א', משנה ו'. המשנה פותחת: "הנושא את האשה ולא מצא לה בתולה" - אדם נשא אשה מתוך הנחה שהיא בתולה, ולאחר הנישואין הוא טוען כי לא מצא אותה בתולה. האישה עצמה מודה בעובדה זו, ואולם השאלה העומדת לדיון היא כיצד נוצר המצב ומתי אירע הדבר.
טענת האישה:
"היא אומרת: משארסתני נאנסתי, ונסתחפה שדך" - לאחר שאירסת אותי ונעשיתי מקודשת לך, אך בטרם נישאנו ובאנו לגור יחד, נאנסתי, ומחמת כן פסקתי מלהיות בתולה. 'נסתחפה שדך' - כשדה שנשטף: המאורע אירע כשהייתי כבר קנויה לך ותחת רשותך, ואין האחריות מוטלת עליי. אירסת אותי כשהייתי בתולה, והדבר התרחש לאחר מכן, ולפיכך זכאית אני בכתובתי.
טענת הבעל:
"והוא אומר: לא, אלא עד שלא אירסתיך, והיה מקח טעות" - הבעל טוען כי הדבר אירע קודם האירוסין, בטרם נקשרה עמו כלל, ונמצא שקניין הנישואין שקנה אותה לאישה היה מקח טעות, ואין הוא חייב לה את הכתובה.
מחלוקת התנאים:
"רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת" - לדעתם האישה נאמנת בטענתה. הגמרא מבארת את טעמם בשני יסודות:
טענת ברי כנגד טענת שמא: טענתה טענת ברי היא, טענה של ודאות - היא הייתה עם עצמה ויודעת בבירור מה אירע לה; ואילו הבעל אינו טוען אלא טענת שמא, שמא אירע הדבר קודם האירוסין.
חזקת בתולה: בתחילה הוחזקה כבתולה, ומכוח חזקה זו מעמידים את המצב הקיים על כנו ותולים את השינוי בזמן המאוחר ביותר האפשרי - לאחר האירוסין.
צירוף שני היסודות הללו הוא המכריע כאן, אף שבדרך כלל הבא להוציא ממון מרשות חברו עליו להביא ראיה. הכלל הוא "המוציא מחברו עליו הראיה", והרי האישה מבקשת לגבות מן הבעל את כתובתה; ואף על פי כן, מחמת טענת הברי שבידה יחד עם החזקה, נאמנת היא לדעת רבן גמליאל ורבי אליעזר.
שיטת רבי יהושע:
"רבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס והטעתו, עד שתביא ראיה לדבריה" - אין אנו הולכים אחר דבריה, אלא מעמידים אותה בחזקת בעולה מקודם האירוסין, ונמצא שהטעתה אותו; ואין היא גובה את כתובתה עד שתביא ראיה ממשית לטענתה, שנאנסה לאחר האירוסין בעת שהייתה כבר תחת רשותו ואין האחריות עליה. לדעתו, הכלל של הוצאת ממון - "המוציא מחברו עליו הראיה" - גובר על כל שיקול אחר.
לסיכום: משנתנו עוסקת בנושא אשה שלא מצא לה בתולים, כששני הצדדים חלוקים בזמן שבו אירע הדבר: היא טוענת שנאנסה לאחר האירוסין ו'נסתחפה שדהו', והוא טוען שהדבר קדם לאירוסין ונמצא מקחו מקח טעות. רבן גמליאל ורבי אליעזר מעמידים את נאמנותה על טענת הברי שכנגד טענת השמא של הבעל, בצירוף החזקה שהייתה בתולה; ואילו רבי יהושע סובר שאין הולכים אחר דבריה, ומכוח הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" אין היא גובה את כתובתה עד שתביא ראיה לדבריה.