אנו עומדים על משנה ה' בפרק א' של מסכת כתובות. המשנה פותחת: "האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים - אינו יכול לטעון טענת בתולים".
מנהג יהודה:
המדובר בארוס - מי שעשה קידושין עם האישה ועדיין לא נשאה - האוכל בבית חמיו ומבלה את זמנו עם ארוסתו. ביהודה היו רגילים להניח לארוס ולארוסתו להתייחד יחדיו, כדי שיכירו זה את זה ויתקרבו, ומתוך כך תיקל עליהם האינטימיות לכשיבואו לנישואין.
הדין העולה מכך:
כאשר התייחדו שלא בעדים, בלא שראה אותם איש, שוב אין הבעל יכול לטעון לאחר הנישואין: "לא מצאתיה בתולה". והטעם: הואיל וכבר נתייחד עמה, ייתכן בהחלט שהם קיימו יחסים באותה שעה, ואם אינו מוצא אותה בתולה לאחר מכן - הוא עצמו הגורם לכך. לפיכך אין בידו לטעון טענה כלשהי על שאינה בתולה.
כתובת אלמנה - בת ישראל ובת כהן:
המשנה ממשיכה ודנה בסוגי האלמנות: "אחת אלמנת ישראל ואחת אלמנת כהן - כתובתה מנה". בין שהאלמנה היא בת ישראל ובין שהיא בת כהן, ואף על פי שלכהנים ייחוס גדול יותר, ערך כתובתה של כל אלמנה הוא מנה.
הצורך להדגיש נקודה זו נובע מן ההמשך: "בית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז, ולא מיחו בידם חכמים". בית דינם של הכהנים גבה לבתולה בת כהן ארבע מאות זוז במקום המאתיים הרגילים, וחכמים לא מיחו בידם, שכן ראו לנכון שבת בעלת הייחוס הגבוה יותר תוכל לתבוע כתובה מרובה.
ומדוע לא נהגו כן אף באלמנה?
באלמנה לא עשו הבחנה זו. אילו היו קובעים לאלמנה בת כהן מאתיים זוז לעומת מנה לאלמנה בת ישראל, היה אדם אומר: מדוע אוציא מאתיים זוז על אלמנה בת כהן, בשעה שבאותו סכום עצמו אוכל לשאת בתולה בת ישראל? מתוך חשש שיעדיפו את הבתולה בת ישראל על פני האלמנה בת כהן, השאירו את כתובת האלמנה בת כהן בשיעור כתובתה של אלמנה בת ישראל.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני עניינים: האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים - אינו יכול לטעון טענת בתולים, מפני שנתייחד עמה וייתכן שהוא עצמו בא עליה; וכתובת אלמנה, בין בת ישראל ובין בת כהן, מנה. אף שבית דין של כהנים העלו את כתובת הבתולה בת כהן לארבע מאות זוז וחכמים לא מיחו בידם, באלמנה לא העלו את הסכום, שלא יימנעו מלשאתה.