כתובות, פרק א', משנה ד'. המשנה עוסקת בנשים שאף שהן בחזקת בתולות, אין כתובתן מאתיים אלא מנה, ואין לבעל כלפיהן טענת בתולים.
רישא המשנה:
"בתולה אלמנה, גרושה וחלוצה מן הנישואין - כתובתן מנה" - מדובר באישה שהיא בחזקת בתולה, ואף על פי כן היא אלמנה, גרושה או שקיבלה חליצה, וכל זאת מן הנישואין: היו לה נישואין בפועל עם איש, ולאחר מכן מת, או שהתגרשה ממנו, או שמת ולאחר מכן קיבלה חליצה. הכתובה שהיא מקבלת בהינשאה מחדש היא מנה בלבד - הסכום שנקבע לאלמנה ולא לבתולה.
אף שיש טענה שהיא בתולה, אנו מעמידים את הדין על עצם העובדה שהיו לה נישואין, ומניחים שאין היא בתולה. וכפי שאומר הירושלמי: אפילו אם מבחינה טכנית נותרה בתולה, יש מידה של חן וקסם הקשורים באישה שלא היו לה נישואין. עצם העובדה שהיו לה נישואין, אף אם לא באה לידי אישות בפועל, מאבדת ממנה את אותה רעננות ההולכת יחד עם בתולה. לפיכך, אף אם מבחינה טכנית היא בתולה, פקע ממנה מעמד זה, וכתובתה מנה בלבד.
"ואין להן טענת בתולים" - אם נמצא שאינה בתולה, אין הבעל יכול לטעון שהיה זה מקח טעות ושהנישואין נעשו על יסוד כוזב, שכן ההנחה לאחר נישואין היא שעל אף כל חזקה של בתולה, אין היא בתולה.
סיפא המשנה:
"הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו - יתירות על בנות שלוש שנים ויום אחד - כתובתן מנה" - מדובר בגיורת, בשבויה שנשבתה בידי גויים, ובשפחה: זו נפדתה משביה, זו נתגיירה, וזו נשתחררה מעבדותה. אלא שכל השינויים הללו - הכניסה לכלל ישראל, הפדייה או השחרור - אירעו כשהיא כבר מבוגרת משלוש שנים ויום אחד, ובגיל זה כל ביאה שהיתה לה עושה בה רושם ומפקיעה ממנה שם בתולה. לפיכך כתובתן מנה, שהרי הן בחזקת שאינן בתולות.
"ואין להן טענת בתולים" - אם נמצא שאינה בתולה, אין הבעל יכול לטעון מקח טעות. אישה שעברה מצבים אלו מוחזקת כמי שאינה בתולה, וזהו הבסיס שעליו נבנו נישואיהם. אף אם סבר הבעל שהיא בתולה, אין בידו לטעון שהנישואין נעשו בהיתלות שווא ושציפה למצוא בתולה, שכן מלכתחילה ההנחה היא שאין היא בתולה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני מצבים שבהם כתובת האישה מנה ואין לבעל טענת בתולים: אלמנה, גרושה או חלוצה מן הנישואין, שאף שהיא בחזקת בתולה איבדה מעמד זה בעצם הנישואין שהיו לה; וגיורת, שבויה ושפחה שנתגיירו, נפדו או נשתחררו לאחר גיל שלוש שנים ויום אחד, שהן בחזקת שאינן בתולות.