משנה ג: במשנה הקודמת למדנו כי תינוקת שגילה פחות משלוש שנים, אף אם נבעלה, אין לביאה זו מעמד הלכתי כלל, והיא נחשבת בתולה כמקודם. כיוצא בזה תינוק שגילו פחות מתשע שנים - כל ביאה שהוא בא אינה נחשבת ביאה ממש, ואין היא מפקיעה את האישה שבא עליה ממעמד של בתולה.
על יסוד זה עוסקת משנתנו בשלושה מקרים:
גדול שבא על הקטנה - נער שגילו למעלה מתשע שנים שבא על ילדה שגילה פחות משלוש.
קטן שבא על הגדולה - נער שגילו פחות מתשע שנים שבא ביאה כלשהי על ילדה שגילה למעלה משלוש.
מוכת עץ - ילדה שלא באו עליה כלל, ובין בזו ובין בזו אירע שחתיכת עץ או חדירה פיזית אחרת פגעה בה ושברה את בתוליה, כך שמבחינה פיזית אין היא בתולה עוד - אך לא מחמת יחסי אישות.
שיטת רבי מאיר:
לדעת רבי מאיר, כל אחת מן הנערות הללו עדיין נחשבת בתולה לעניין דין הכתובה, ואין בכך כדי לגרוע מכתובתה כלל. בשני המקרים הראשונים אין כאן ביאה כלל, ובתוליה קיימים; ובמוכת עץ, אף שמבחינה טכנית אין לה בתולים, כיוון שלא בא הדבר כתוצאה מביאה - כתובתה מאתיים.
שיטת חכמים:
נחלקו על רבי מאיר במקרה האחרון בלבד, ואמרו: "מוכת עץ כתובתה מנה". לדעתם, עצם העובדה שמבחינה פיזית אין לה עוד בתולים - אף שלא בא הדבר מחמת יחסי אישות עם גבר - די בה כדי להעמיד את כתובתה על מנה בלבד. אין זה דומה לשני המקרים הראשונים, שבהם היא בתולה גמורה, שכן היחסים שהיו אינם נחשבים ביאה כלל מבחינה הלכתית.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה מקרים שבהם אין מעמד הבתולה נפקע לעניין הכתובה לדעת רבי מאיר - גדול שבא על הקטנה, קטן שבא על הגדולה, ומוכת עץ - ובכולם כתובתה מאתיים. חכמים חולקים במוכת עץ בלבד וסוברים שכתובתה מנה, משום שבפועל אין לה בתולים, אף שלא הגיע הדבר מחמת ביאה.