כלים, פרק י"ז, משנה ג. הפרק כולו עוסק בשיעורים, ובעיקר בשיעור הנקב שמבטל את שימושו של הכלי. משעה שאין הכלי יכול לעשות את המלאכה שלשמה נעשה, שוב אין הוא כלי, וכל שאינו כלי אינו מקבל טומאה. משנתנו ממשיכה בעניין זה ומוסיפה סוגי כלים נוספים שנפחתו, ומעלה שאלה נוספת: סל שנשבר ותוקן, האם התיקון מועיל להחזיר לו שם כלי?
המקרה הראשון הוא סל הפת. אומרת המשנה "הסלים של פת", סלים שמניחים בהם כיכרות, ו"שיעורן", מידת הפחת שלהם, נקבעת "בכיכרות של פת", לפי הכיכרות עצמן. מה שהכלי נעשה כדי לשאת, הוא הקובע כמה גדול צריך להיות הנקב כדי שייחשב. כל זמן שהכיכרות נשארות בתוכו, הסל עושה את מלאכתו ונשאר כלי. משהתרחב הפרץ עד כדי שהכיכר נופלת ויוצאת דרכו, שוב אין הסל משמש למה שנעשה לו; בטל ממנו שם כלי, ולפיכך הוא טהור.
אחר כך באה ה"אפיפירות", סל עשוי סבכה של קנים, שנפרץ תחתיתו. בעליו ניסה להצילו: "עשה לה קנים", נתן בה קנים, "מלמטה למעלה", מן התחתית ולמעלה, "לחיזוק", כדי שיסמכו את השיטח שנפרץ. הדין הוא "טהורה". אמנם ברגע זה הקנים אכן מחזיקים את התחתית, אך אין הסידור הזה מתקיים. משתטעין את הסל בפירות, יכביד המשא על אותם קנים עד שיזוזו וישמטו ממקומם. דבר שאינו יכול להחזיק את מה שנעשה לשאתו, אינו כלי שהטומאה נאחזת בו, ולכן מכאן ולהבא היא טהורה.
ועכשיו מתואר תיקון טוב יותר: "עשה לה גפין כל שהן", עשה לה כפיפות ואונקלים, אפילו קטנים ביותר, והדין נעשה "טמאה". מה עשה בדיוק? כפף את ראשי הקנים המחזקים סביב שפת הסל וקבעם שם, כך שאינם יכולים עוד להשתמט. משהקנים אחוזים בשפה, התחתית נסמכת גם כשהסל מלא. הוא עושה בדיוק את המלאכה שעשה מקודם. הואיל והשבר נתקן תיקון של ממש, חוזר הסל להיות כלי הראוי לקבל טומאה.
המשנה נחתמת בשיעור חולק. רבי שמעון אומר: "אם אינה יכולה", אם אין הסל יכול "להינטל בגפיים", להיות מורם באותם גפין, הרי "טהורה". והוא נותן בדיקה מעשית. אחוז בגפין לבדם והגבה את הסל. אם הקנים המחזקים נתלשים תחת המשא, לא עשו אותם גפין תיקון שמתקיים. הפרצה שבתחתית עודה פרצה, והכלי נשאר סל שבור, ואינו מקבל טומאה.
החוט המשותף לשלושת המקרים הוא עיקרון אחד. הטומאה נאחזת בכלי שהוא עושה מלאכתו, ומלאכתו נמדדת לפי השימוש הרגיל שלשמו נעשה: פת שנשארת בסל, ותחתית שמחזיקה את מה שבתוכה ולא טלאי שנשמט תחת הכובד.