כלים, פרק י"ז, משנה ד. הפרק כולו בנוי סביב השיעורים הקובעים מאימתי חדל הכלי להיות כלי. כלי עץ שניקב נמדד ברימון: משנעשה הנקב רחב כדי שיֵצא בו רימון, שוב אין הכלי נחשב ראוי לשימוש, ומאותה שעה הוא טהור ואינו מקבל טומאה. משנתנו באה לפרט את השיעור הזה, ואחר כך פונה לכלים שהם קטנים מדי מכדי שהרימון יהיה בהם שיעור בכלל.
מהו בדיוק שיעור הרימון?
פותחת המשנה: "הרימונים שאמרו שלושה אחוזין זה בזה", הרימונים שנזכרו למעלה בפרק פירושם שלושה רימונים האחוזים יחד, זה דחוק בזה. אין השיעור רוחבו של רימון בודד המונח לעצמו. אנו מצטיירים שלושה רימונים דחוקים זה בזה, ושואלים אם אחד מהם היה נופל ויוצא דרך הנקב שבכלי. אם כן, הכלי שבור וטהור.
ומדוע הדבר מגדיל את השיעור ולא מקטין אותו? מפני שרימונים הדחוקים זה בזה לוחצים אלו על אלו, וכל אחד מהם מחזיק ומעמיד במידת מה את חבריו במקומם. נקב שרימון בודד ורפוי היה נשמט בו אינו די, שכן כששלושה תקועים יחד, אין אחד מהם נופל דרך פתח כזה. צריך שהנקב יהיה רחב מזה כדי שנקרא לכלי שבור. זהו השיעור שאליו התכוונה משנה א.
כלים שנושאים אותם ומנענעים אותם
"רבן שמעון בן גמליאל אומר, בנפה ובכברה כדי שיטול ויהלך", רבן שמעון בן גמליאל מלמד שיש כלים שנטהרים בנקב קטן מן השיעור שנאמר לעיל. בנפה ובכברה מודדים בשעה שנוטל את הכלי ומהלך בו. אם בשעת הנטילה הנענוע היה מפיל אחד משלושת הרימונים הדחוקים, הכלי נחשב שבור. התנועה מוסיפה דחיפה שאין בכלי העומד במקומו, ולפיכך הרימון יוצא אף בפתח צר מזה שנדרש בכלי העומד.
"ובקופה כדי שיפשיל לאחוריו", ובקופה, סל גדול, השיעור הוא כדי שיפשיל אותה על כתפו לאחוריו. אף כאן, אם הנדנוד והטלטול של הקופה היה מפיל אחד משלושת הרימונים, הקופה טהורה, ואף שהנקב קטן מן השיעור שנאמר בראש המשנה. כלים אלו דרך שימושם בתנועה, ולפיכך כשרותם נמדדת בתנועה.
כלים שהם קטנים מכדי רימון
מכאן ואילך עוברת המשנה לכלי עץ קטנים כל כך, שאין רימון יכול לשבת בתוכם מעיקרא. הואיל והפרי אינו נותן כאן שיעור שאפשר למדוד בו, השאלה היא: באיזה שיעור של קלקול אומרים שכלי כזה חדל לשמש כבית קיבול, ופורק מעליו את תורת כלי ונטהר?
"ושאר כל הכלים שאינן יכולין לקבל רימונים", שאר הכלים, אותם שקטנים מכדי לקבל רימונים. ושלוש דוגמאות בידינו. "כגון הרובע", כלי מדידה שמחזיק רובע הקב, שהוא כשש בֵּיצים. "וחצי הרובע", מחציתו, שיעור שלוש בֵּיצים. "הקינונים הקטנים", סלסלות קטנות של סינון. ובכל שלושתם, "שיעורן ברובן": השיעור הוא רובו של כלי. ופחות מזה אינו כלום; צריך שהקלקול יסלק את רובו, בין רוב גובהו בין רוב שוליו, ורק אז אומרים שכלה הכלי ואין הטומאה נאחזת בו עוד. כך דעת התנא הראשון, והמשנה רושמת אותה: "דברי רבי מאיר".
רבי שמעון: הכול תלוי במקום השבר
תנא שני חולק, ושיעורו תלוי במקום שבו נשבר הכלי.
"רבי שמעון אומר, בזיתים", לדעת רבי שמעון השיעור בכלים קטנים אלו הוא זית ולא רובם. נעשה בשולי הכלי נקב שזית יוצא בו, בזה לבדו הוא טהור, ואין נותנים דעת לכך שהנקב רחוק מרובם של השוליים.
"נפרצו, שיעורן בזיתים", נפרצו בדופן למטה, סמוך לשוליים, אף כאן השיעור בזית. משעה שזית נופל ויוצא באותה פרצה, שוב אין הכלי ראוי והוא טהור.
"נגממו, שיעורן במה שהן", אבל אם נגממו ונשברו מלמעלה, השיעור הוא כל מה שנשתייר. כל זמן שנשארה שם דופן כלשהי, עד שהכלי יכול להחזיק אף מעט, כלי הוא ומקבל טומאה. והסברא פשוטה: קלקול בשפה אינו פוגע באמת ביכולת שאר הכלי לקבל. אם עדיין הוא מחזיק דבר, עדיין הוא בית קיבול, עדיין הוא כלי, ועדיין הוא מקבל טומאה.
נמצא שמשנה זו מעמידה לפנינו שני שיעורים זה בצד זה. בכלי שגדול כדי רימונים, השיעור הוא רימון, כשלושה דחוקים יחד, ומותאם לכלים שדרך שימושם בתנועה. בכלי שקטן מכדי רימונים נחלקו חכמים בין רובו של כלי לבין הזית, והזית נאמר בשבר שבשוליים או סמוך להם, ואילו שפה שנגממה מותירה את הכלי שלם לגמרי בעיני ההלכה, כל זמן שהוא יכול להחזיק דבר כלשהו.