כלים, פרק י"ז, משנה ב. הפרק כולו עוסק בשיעורים הקובעים מתי כלי עודנו כלי. כלי קיבול שניקב יוצא מטומאתו ברגע שאינו יכול עוד לשמש למלאכה שנעשה לשמה, והמשנה חוזרת ושואלת: כמה גדול הנקב הפוסל? כאן פונה המשנה לכלים שנעשו להכיל דברים גדולים למדי, גדולים מכזית ומרימון, ושואלת על מקרה שבו נשבר הכלי במקצת ואינו מחזיק עוד את אותו דבר עצמו שהיה מחזיק תמיד, אך עדיין מחזיק דבר קרוב לו מאוד בגודלו. האם כלי כזה נשאר כלי?
החמת ושני סוגי החוטים
הדוגמה הראשונה במשנה מבקשת שנצייר לעצמנו כיצד נעשתה חמת כזו. כשהיו מפשיטים את עור הבהמה בשלמותו, אפשר היה לעשות ממנו נוד, חֵמֶת, על ידי תפירת כל הפתחים שהיו בעור מטבע ברייתו. התוצאה היתה כלי קיבול גדול ורך, ואחד השימושים המצויים בו היה אחסון פקעות של חוטי טוויה.
באריגה יש שני סוגי חוטים. השְׁתִי הוא החוט המתוח לאורך במסכת האריגה, והעֵרֶב הוא החוט העובר לרוחב. חוטי השתי נטווים עבים וחזקים מחוטי הערב, ולפיכך הפקעות הכרוכות מהם גדולות מפקעות הערב. החמת שלנו היתה משמשת בדרך כלל להחזקת פקעות של שתי. משנפער פיה או נפתחו תפריה עד שהפקעות הללו נשמטות ויוצאות דרכן, אפשר היה לחשוב שהחמת חדלה להיות כלי קיבול כלל ואינה מקבלת טומאה. הנחה זו באה המשנה לתקן.
"החמת שיעורה בפקעיות של שתי"
המשנה פותחת: "החמת שיעורה בפקעיות של שתי", שיעורה של החמת נמדד בפקעות של חוטי שתי. זהו הקנה שבו אנו בוחנים אם הנקב שנעשה בה גדול מדי למלאכתה.
"אם אינה מקבלת של שתי, אף על פי שמקבלת של ערב, טמאה". אם התרחב הנקב עד שאין החמת מחזיקה עוד פקעות של שתי, אבל עדיין היא מחזיקה את פקעות הערב, נשארת היא ראויה לקבל טומאה. לכאורה היינו מצפים להיפך: פקעות השתי הן העבות, ונקב שמוציא אותן יוציא בוודאי גם את פקעות הערב הדקות. אלא שהמשנה מתארת נקב שנפער בצורה כזו שהפקעות הגדולות של השתי נשמטות דרכו והפקעות של ערב עדיין נעצרות בפנים, ופסקה שאף שאין החמת עושה עוד את אותה מלאכה עצמה שלה שימשה, המלאכה שנשארה בה קרובה לזו כל כך עד שאנו רואים אותה כעושה את מלאכתה הראשונה. שתי המלאכות אחת הן: אחסון פקעות של חוטים. כל ההבדל הוא שחוט זה עובר לאורך במסכת וזה לרוחב. הנקב אמנם גדל, אבל מה שהחמת עושה עדיין קרוב כל כך למה שעשתה מעולם, שתורת כלי לא זזה ממנה והיא מיטמאה.
בית הקערות
"בית קערות שאינו מקבל קערות, אף על פי שמקבל את התמחויים, טמא". כלי או תיק שנעשה להחזיק בו קערות ניקב, עד שאינו מחזיק עוד את הקערות שנעשה לשמן, אבל עדיין הוא מחזיק את התמחויים, אותן קערות הגשה גדולות. גם הוא נשאר ראוי לקבל טומאה. שוב אין הכלי ממלא את תפקידו המקורי במלואו, שהרי הקערות אינן נשמרות בו, ואף על פי כן החזקת תמחויים קרובה כל כך להחזקת קערות, שהמשנה רואה בכך אותו כלי העושה אותו סוג מלאכה, והוא טמא.
בית הרעי
"בית הרעי שאינו מקבל משקין, אף על פי שמקבל את הרעי, טמא". עביט של שופכין, הכלי שאדם נפנה בו, נסדק באופן שהמשקים נוזלים ממנו החוצה, אך הצואה עדיין נעצרת בו. גם הוא נשאר ראוי לקבל טומאה. אין הוא יכול לשמש לכל חלקי התכלית שנעשה לה, שהרי מי הרגלים אינם נשמרים בתוכו, אבל מכיוון שהוא מוסיף לקבל את הדבר הגוש, נחשב הדבר לשימושו המקורי, ועודנו כלי המיטמא.
רבן גמליאל חולק
"רבן גמליאל מטהר, מפני שאין מקיימין אותו". רבן גמליאל מטהר את שלושת הכלים הפגומים הללו, וטעמו מעשי ולא הלכי-פורמלי: אין אדם משהה בביתו כלי במצב כזה. אין כוונתו שקיום מלאכה חלקית חסר משמעות מעיקר הדין, אלא שבעל הבית רוצה כלי קיבול העושה את מלאכתו בשלמות. חמת שפקעות השתי נשמטות ממנה, בית קערות שאינו מחזיק קערות, עביט המטפטף, אלה נזרקים ומוחלפים ואינם נשארים בשימוש. וכיוון שאין מקיימין אותם, פסקו מלהיות כלים, ומאותה שעה, בכל שלושת המקרים, אינם מקבלים טומאה.
נמצא שהמשנה נתנה לנו עיקרון אחד בשלוש לבושים, ולצידו דעה חולקת. לדעה הראשונה, כשהשימוש שהכלי השבור עדיין יכול לשמש בו קרוב כמעט לשימוש שנעשה לשמו, לא איבד הכלי את זהותו ונשאר מקבל טומאה. לדעת רבן גמליאל, המכריע אינו עד כמה השימוש שנשאר קרוב לראשון, אלא אם בני אדם אכן מקיימין כלי כזה בשימוש בכלל.