נעסוק כעת בשאלה אילו בעלי חיים מובאים עבור הקרבנות השונים שבהם דנו. המשנה נוקטת כלל: "כל המצוות שבתורה שיש בהן חיוב כרת אם עשאן במזיד" - ואם עשאן בשוגג, מביא עליהן חטאת. אלו הן העבירות שמנינו מתוך ל"ו הכריתות, שהרמב"ם מונה בהן ארבעים ושלוש, כפי שיישבנו לעיל. מתוכן נעסוק כאן בארבעים ושתיים בלבד, שכן עבודה זרה נידונה כסוג קרבן אחר.
החטאת הקבועה - מי מביא ומה מביא:
היחיד: מביא כבשה נקבה או שעירת עזים נקבה, אחד משניים.
הנשיא (המלך): מביא על אותן עבירות עצמן - אם חילל שבת בשוגג, חייב אף הוא בחטאת קבועה - אלא שחטאתו היא תמיד שעיר עזים, וזכר דווקא ולא נקבה.
המשיח (הכהן המשוח) ובית הדין (הסנהדרין): כאשר חייבים בקרבן מיוחד מחמת הוראה מוטעית, אין הם מביאים עז או כבש אלא פר, הוא זכר הבקר.
להמחשת הדברים ניטול דוגמה: אדם הקושר את נעליו בקשר כפול בשבת, ולאחר מעשה נזכר ואומר: "שכחתי שהיום שבת", או: "שכחתי שאסור לעשות כן". מה דינם של הנוגעים בדבר?
היחיד: מביא חטאת - שעירה או כבשה נקבה.
הנשיא, כלומר המלך: מביא שעיר עזים זכר.
כהן גדול שקשר קשר כפול בשבת: אינו מביא קרבן כלל. אף שהוא ראוי להוראה ומשוח בשמן המשחה, כאן אין זו אלא שגגת מעשה - לא שהורה הוראה מוטעית, אלא שעשה מעשה בשגגה - ולפיכך פטור לחלוטין מכל חטאת.
הכהן המשיח בשגגת דין: אם עיין, הורה ופסק ש"קשירת קשר כפול בנעליים בשבת מותרת", ונהג על פי הוראתו, ולאחר מכן חזר בו - חייב להביא חטאת, והיא הפר.
ראוי לעמוד על ההבדל שבין הקרבנות: הפר של הכהן המשיח קרב, ודמו נזרק בפנים, ואין בשרו נאכל. לעומת זאת החטאת הקבועה של היחיד - הכבשה או השעירה הנקבה - וכן שעירו הזכר של המלך, קרבות על המזבח ובשרן נאכל לכהנים.
הדין הוא הדין אף בבית הדין: אם הורתה הסנהדרין בטעות ורוב העם עשו על פי הוראתה באחת מאותן ארבעים ושתיים עבירות שהיחיד חייב עליהן חטאת קבועה, מביאים פר העלם דבר, כפי שהתבאר בפרק הראשון, ולהלכה שנים עשר פרים.
בעבודה זרה:
מן הפסוקים למדים כי עבירת עבודה זרה שנעשתה בשוגג אינה בכלל החטאת הקבועה שתוארה לעיל, אלא מביאים עליה קרבן מסוג אחר. ובלשון המשנה: "ובעבודה זרה, היחיד והנשיא והמשיח מביאין שעירה" - כולם שווים בדינם: היחיד, וכן המלך, וכן הכהן, ואפילו הכהן המשיח, מביאים שעירה, היא עז נקבה.
נחלקו בדינו של הכהן המשיח בעבודה זרה, האם נדרשת אצלו שגגת דין:
רבי (רבי יהודה הנשיא): דינו שווה לדין המלך בעניין זה, ואין ביניהם הבדל.
חכמים, וכן ההלכה: נדרשת דווקא שגגת דין - שהורה שמותר לעשות מעשה של עבודה זרה, ולאחר מכן חזר בו.
ובית הדין: אם הורתה הסנהדרין הגדולה הוראה בענייני עבודה זרה, כפי שראינו בפרק הקודם, והעם עשה על פי הוראתה, ולאחר מכן חזרו בהם - מביאים פר ושעיר. אלא שכאן אין הפר משמש חטאת: הפר בא לעולה וקרב על המזבח החיצון, והשעיר - שעיר זכר - בא לחטאת, כדין חטאת של העלם דבר, ומובא מכל שנים עשר השבטים כמקודם. שעיר זה קרב, ודמו נזרק בפנים הקודש כנגד הפרוכת ועל מזבח הזהב, ובשרו נשרף מחוץ למחנה.
לסיכום: בחלק זה למדנו אילו בעלי חיים מובאים לכל אחד מן הקרבנות - היחיד בכבשה או בשעירה נקבה, הנשיא בשעיר זכר, והמשיח ובית הדין בפר. עמדנו על ההבחנה שבין שגגת מעשה, שבה הכהן הגדול פטור, לבין שגגת דין המחייבת אותו בפר. כן ראינו שבעבודה זרה שווים היחיד, הנשיא והמשיח בשעירה, ואילו בית הדין מביא פר לעולה ושעיר לחטאת.