אנו ממשיכים בפרק ב' משנה ה'. המשנה משווה בין חיוביו של האדם הפרטי לבין חיוביהם של המלך (הנשיא), הכהן המשיח והסנהדרין בפר העלם דבר. הפעם עוסקת המשנה במקרה שבו העבירה הנדונה היא כזו שיש בה כדי לחייב קרבן עולה ויורד - קרבן החטאת המשתנה.
שלוש העבירות שעליהן מביאים קרבן עולה ויורד:
"שמיעת הקול" - כלומר שמיעת קול ההשבעה, והיא הנקראת במקומות אחרים 'שבועת העדות'. מקורה בלשון הפסוק בתחילת פרק ה' בויקרא: "ושמעה קול אלה" - שמע את קול הקללה והשבועה. מי שבידו עדות ונשבע שאין בידו עדות שהייתה עשויה לסייע לחברו לגבות ממון בבית דין, ולאחר מכן הודה ששיקר ומבקש לשוב בתשובה - מביא קרבן זה.
"ביטוי שפתיים" - היא 'שבועת ביטוי', ואף שמה נגזר מלשון הפסוק: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב". אדם נשבע שבועה רשמית שיעשה דבר או לא יעשהו, שעשה או שלא עשה, ושבועתו שקרית: בין שעשה את שנשבע כי לא עשה, בין שעושה את שנשבע שלא לעשות, ובין שאינו עושה את שנשבע לעשות.
"טומאת מקדש וקדשיו" - הנכנס לבית המקדש כשהוא טמא או האוכל קדשים בטומאה. עבירה זו כבר נזכרה לעיל, ואנו חוזרים עליה משום המחלוקת שתובא במשנה שלפנינו.
קרבן עולה ויורד משתנה לפי מצבו של החוטא:
מי שידו משגת - מביא כבשה או שעירה, נקבה.
אין ידו משגת - מביא שתי תורים או שני בני יונה.
אף בזאת אין ידו משגת - מביא מנחת חוטא, מנחה פשוטה של עשירית האיפה סולת.
לשון המשנה:
"אין חייבים על שמיעת הקול, ועל ביטוי שפתיים, ועל טומאת מקדש וקדשיו" - בית הדין, הוא הסנהדרין, והכהן המשיח, שהורו הוראה מוטעית ונעשה מעשה על פיה (בסנהדרין - על ידי הציבור, ובכהן המשיח - על ידי עצמו), ואותה עבירה היא אחת משלוש העבירות הללו: אין מביאים עליה פר העלם דבר או את מקבילו, ואף הכהן המשיח אינו מביא את חטאתו המיוחדת על שגגת הוראה בענייני טומאה, שבועה או עדות.
שיטת רבי יוסי הגלילי:
"והנשיא כיוצא בהן, דברי רבי יוסי הגלילי" - הנשיא הוא המלך, האדם הנעלה שבחברה, העומד בראשה ואינו נותן דין וחשבון אלא לקדוש ברוך הוא. לדעת רבי יוסי הגלילי, מלך - כמוהו ככהן משיח - אינו מביא קרבן עולה ויורד לעולם, ואין הדבר קיים כלל.
טעם הדבר הוא שקרבן עולה ויורד נאמר בלשון של מי שאין ידו משגת, "לא תשיג ידו" ו"לא תגיע ידו", ומשמע שמדובר בעני:
במלך: אין הדבר שייך בו, שהרי הוא העומד בראש ויש לו גישה לממון, ואינו יכול להיות עני.
בכהן הגדול: אף הוא אינו יכול להיות עני, מפני הדרישה לרוממו ולהעשירו, שנאמר "הכהן הגדול מאחיו" - גדול מאחיו בנוי, בכוח, בחכמה ובעושר. ואם אין לו עושר - מעשירים אותו, ואין אפשרות שיהיה עני.
יש להדגיש כי אין אלו דברי סברה בלבד, אלא לימוד המבוסס על הפסוקים. זוהי שיטת רבי יוסי הגלילי, ואין הלכה כמותו. בסופו של דבר יעמדו לפנינו ארבע שיטות בשאלה מי מביא מה בעניין עולה ויורד, ועניין זה מורכב במקצת.
שיטת רבי עקיבא:
"רבי עקיבא אומר: הנשיא חייב בכולן חוץ משמיעת הקול" - לדעתו הנשיא, הוא המלך, אכן מביא עולה ויורד בנסיבות רגילות: אם נשבע לשקר בשבועת ביטוי, או נכנס למקדש כשהוא טמא וכיוצא בזה. אך אין הוא חייב על שמיעת הקול, כלומר על כבישת עדות. ומדוע? "שהמלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו" - זהו ציטוט מן המשנה במסכת סנהדרין, שיש דין מדרבנן שאין המלך יושב בדין ואין דנים אותו, ואף אינו מעיד על אחרים ואין מעידים כנגדו או לזכותו.
וטעמי הדברים:
אין דנים אותו: מימי ינאי המלך, אלכסנדר ינאי, שזלזל בבתי הדין ואמרו: "מה תעשו בנידון?". חוששים אנו שאם יישפט המלך ולא ישמע לפסק הסנהדרין, יתערער תוקפה ולגיטימיותה, ולא ניתן שדבר זה יישנה.
אינו יושב בדין: חוששים שהדיינים ייראו לחלוק עליו, שהרי אסור לחלוק על המלך, ולבסוף לא יישמע להם - ואין זה ראוי.
אינו מעיד: טעם זה עשוי להיות מן התורה, מכוח החובה הנפרדת לתת כבוד למלך, הנלמדת מן הפסוק "שום תשים עליך מלך" - שיהא המלך מעליך. עדותו גורעת מכבודו, שכן היא מעמידה אותו כמסייע לזולתו.
אין מעידים אותו: כיוון שאין המלך יושב לדין ואינו נידון, אין העדות עליו רלוונטית כלל.
לסיכום: מכיוון שאין אפשרות שהמלך יעיד או ישרת בבית דין, סובר רבי עקיבא שאין מקום לחייבו על כבישת עדות, שהרי ממילא לא היה בידו למסור עדות מועילה. למדנו את שלוש העבירות שעליהן מביאים עולה ויורד ואת דרגות הקרבן, את פטורם של הסנהדרין והכהן המשיח, ואת מחלוקת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא בדינו של הנשיא.
ההלכה למעשה מורכבת יותר, ואין זה מקומה. שיטות נוספות ובירור ההלכה יובאו בסוף הפרק, לאחר משנה ז'.