בשיעור זה אנו מסכמים את הסוגיה בדיון בשאלה: מי מביא אשם? "אשם" פירושו המילולי קרבן על אשמה, והוא בא בשישה סוגים - לפחות באופן שבו המשנה מסדרת אותם: שלושת הראשונים באים על עבירות ממשיות, השניים שאחריהם הם קרבנות של הליך, אם תרצו, והאחרון הוא אשם תלוי. נעבור על כל אחד מהם בנפרד.
אשם תלוי:
אשם תלוי מובא כדי לתלות את התוצאות של אי הבאת חטאת קבועה. כלומר, כאשר אדם אינו בטוח אם הוא חייב חטאת קבועה - למשל, היו שתי מנות בשר במקרר, אחת של שומן ואחת של חלב, והוא אינו יודע איזו מהן אכל בשוגג (והאוכל חלב חייב חטאת) - אין הוא יכול להביא חטאת קבועה, שהרי אינו בטוח שנתחייב בה. תחת זאת הוא מביא אשם תלוי, התולה את החיוב, וזהו קרבן אחר לגמרי. אם לאחר מכן יתברר לו בוודאות שחטא, יביא אז את החטאת.
שלושת האשמות שעל עבירות ממשיות:
אשם גזלות - אדם שגנב או שהיה חייב ממון לחברו, נשבע שאינו חייב לו, ולאחר מכן הודה ששיקר. כפרתו סובבת סביב אשם גזלות.
אשם מעילות - אדם שמעל בשוגג, כלומר השתמש בהקדש, ברכוש בית המקדש.
אשם שפחה חרופה - מקרה מורכב יותר: שפחה שהיא כביכול חציה משוחררת וחציה שפחה, ובא עליה אדם בשוגג. במקרה כזה מביא אשם שפחה חרופה.
שני האשמות התהליכיים:
אשם מצורע - לסיום תהליך טהרתו של המצורע, בשעה שהוא נעשה טהור.
אשם נזיר - נזיר שהתחייב שלא להיטמא בטומאת מת ונטמא, צריך להתחיל את נזירותו מחדש, וכחלק מתהליך זה הוא מביא אשם.
שני אלה תהליכיים יותר באופיים, אך יש בהם גם צד של עבירה: המצורע נעשה מצורע בשל התנהגות אנטי חברתית מסוימת, והנזיר עבר עבירה בכך שהתחייב בכוח נדרו שלא להיטמא בטומאת מת, ולבסוף נטמא.
מי חייב באשם תלוי:
אומרת המשנה: "אשם תלוי - היחיד והנשיא חייבין, ומשיח ובית דין פטורין". אדם פרטי ומלך חייבים להביאו, משום שאותם אנשים חייבים בחטאת קבועה. ייתכן שיביאו בהמות שונות, אך העיקרון הוא שהם בני חיוב חטאת קבועה: אם קשרו בשוגג קשר כפול בנעליהם בשבת - יביאו חטאת, ואם אינם יודעים אם אכלו את השומן או את החלב - יביאו אשם תלוי. לעומתם, המשיח, הוא הכהן הגדול, פטור מחטאת קבועה בנסיבות רגילות, ואילו בבית דין אין דבר כזה של אשם תלוי, ולכן שניהם פטורים. אין אשם תלוי לבית דין שטעה בפסק דינו וכיוצא בזה.
מי חייב באשם ודאי:
לגבי חמשת האשמות האחרים, המובאים מסיבות חיוביות ממש, שנינו: "היחיד והנשיא והמשיח חייבין". חיוב זה חל על כל אלה באופן שווה - בין אדם פרטי, בין נשיא ובין משיח: אם מעל בשוגג ברכוש המקדש, או בא על שפחה חרופה וכיוצא בכך, חייב להביא אשם ודאי, קרבן אשם רגיל. הטעם לכך: אף שבפרשת החטאת נאמר שהיא לעם הארץ ולא למלך, והמלך נפטר משם, פטור זה אינו חל כאן; וכיוצא בו, פטורו של הכהן הגדול אף הוא אינו חל כאן.
"ובית דין פטור" - אם הסנהדרין הגדולה פסקה שדבר מסוים מותר, למשל שמותר להשתמש בחפץ שהוקדש לבית המקדש, ולאחר שהציבור הסתמך על ההוראה התברר שהייתה זו טעות ושיש כאן מעילה ואיסור - אף שרוב הציבור נכשל בשוגג על פי הפסק, אין מביאים כאן קרבן מסוג העלם דבר, אלא כל יחיד ויחיד מביא אשם מעילות בפני עצמו, שכן אין דבר כזה אשם מעילות ברמה הלאומית כעין העלם דבר.
עולה ויורד - על שמיעת קול, על ביטוי שפתיים ועל טומאת מקדש וקדשיו:
כאן אנו חוזרים לחטאת המשתנה, קרבן עולה ויורד. התנא סובר ש"בית דין פטור" - אין העלם דבר בשלוש עבירות אלו, המחייבות עולה ויורד ולא חטאת קבועה, כפי שהזכרנו כבר פעמים רבות. ואילו "היחיד והנשיא והמשיח חייבין" - בין אדם רגיל, בין מלך ובין הכהן המשיח, כולם חייבים. לדעת תנא זה חל על כולם חיוב רגיל של עולה ויורד, וזו שיטה שונה.
"אלא שאין כהן גדול חייב על טומאת מקדש וקדשיו" - זוהי שיטת רבי שמעון, המחדש יוצא מן הכלל. אין זה היוצא מן הכלל של רבי עקיבא שראינו קודם, אלא יוצא מן הכלל אחר: הכהן הגדול אינו חייב על כניסה לבית המקדש בטומאה ולא על אכילת קדשים בטומאה, וגם זה מבוסס על פסוקים. אם נעקוב אחר המניין - שיטת המשנה הקודמת, רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא שם, וכעת רבי שמעון - יעלו בידינו ארבע שיטות, ונסכמן להלן.
"ומה הן מביאין?":
מה מביאים אותם חייבים בקרבן עולה ויורד? אומרת המשנה: קרבן עולה ויורד. כלומר, הם מביאים כבשה או שעירה בהנחה שידם משגת, ואם מסיבה כלשהי לא יוכלו - דבר שאינו רלוונטי בדרך כלל למלך ולכהן הגדול - יביאו כאדם רגיל שתי תורים, ואף מנחת חוטא. אף שהקרבן משתנה, קרבן עולה ויורד הוא כחטאת קבועה: כבשה או שעירה, נקבה, בדיוק כחטאת קבועה.
אלא שנשאלת השאלה לגבי המלך. רבי אליעזר אומר שהנשיא מביא שעיר, עז זכר ולא נקבה. הוא מדבר במיוחד באיסור טומאת מקדש וקדשיו - אכילת קדשים או כניסה למקדש בטומאה - שהעושה זאת במזיד ענוש כרת. מאחר שיש לנו דין מיוחד שהחטאת הקבועה שמביא המלך על עבירה שיש בה כרת היא זכר במקום נקבה, סובר רבי אליעזר שכך גם כאן: אף בעולה ויורד יביא זכר במקום עז נקבה. ואילו התנא קמא סובר שאלו כללים שונים: המלך מביא עז זכר לחטאת קבועה, אך בעולה ויורד הוא מביא עז נקבה או כבשה ככל אדם.
לסיכום - ארבע השיטות:
התנא קמא במשנתנו (ולמעשה כבר במשנה א'): אין כל הבדל ביניהם - כהן גדול, מלך ואדם רגיל שווים, וכולם מביאים קרבן עולה ויורד כשהם חייבים בו, בלא יוצאים מן הכלל, וכך פסק הרמב"ם. זו שיטה פשוטה וישרה. הסתייגותו היחידה של הרמב"ם: מלך שאינו מבית דוד אלא ממלכי ישראל, מן הממלכה הצפונית, הרי הוא מלך רשע, ומאחר שאין מושיבים אותו בבית דין ואין הוא מעיד - הוא פטור מחיוב שמיעת קול, העלמת עדות. מלבד זאת, כל אלה חייבים על כל העבירות הללו, וכן ההלכה.
רבי שמעון שבמשנתנו: וכן פסק הראב"ד, החולק על הרמב"ם - המלך חייב בעולה ויורד על הכול חוץ משמיעת קול, מפני שאינו מעיד; והכהן המשיח חייב על הכול חוץ מטומאת מקדש וקדשיו, מכוח פסוק.
רבי יוסי הגלילי (במשנה ה'): מלך וכהן משיח פטורים שניהם מקרבן עולה ויורד, שכן לדעתו אין הם יורדים מנכסיהם, והפסוקים מדברים במי שאין ידו משגת - ודבר זה אינו רלוונטי אצלם.
רבי עקיבא (במשנה ה'): המלך חייב בעולה ויורד בכל המקרים, למעט שמיעת קול, שכן מאחר שאינו יכול להעיד אין כבישת העדות רלוונטית לגביו. לגבי הכהן המשיח לא נתפרשה דעתו במשנה, אולם בגמרא בהוריות (דף ט' עמוד א') מפורש ששיטתו היא שהכהן המשיח פטור מקרבן עולה ויורד בכל המצבים.
ושוב, להלכה, כדעת הרמב"ם: כל אלה חייבים בעולה ויורד בכל המקרים, למעט אותו חריג קטן במלך שאינו מבית דוד ואינו מעיד.