לפנינו פרק א' משנה ג'. המשנה מבקשת להגדיר אילו סוגי הוראות של הסנהדרין נכנסים לקטגוריה של מקרים המחייבים פר העלם דבר של ציבור, ואילו הוראות - אף שהן מוטעות - אינן מחייבות כלל.
הכלל היסודי:
עקרונית קובעת המשנה כי טעות הנוגעת לקריאה פשוטה של הפסוק אינה נכנסת לגדר זה. מדובר בסוג הטעות שכל תלמיד בית ספר, או צדוקי הפותח את התנ"ך וקורא את הפסוקים כפשוטם, מיד יזהה ויאמר: "לא כתוב כך, אלא כך, שחור על גבי לבן". טעות כזו אינה נחשבת. הכרח הוא שהטעות תהיה במקצת ולא בכל, ולפיכך צריך שיהיה זה פירוש שאינו מפורש בפסוק, עד שאף צדוקי הקורא את הפסוקים כמות שהם, ללא מסורה, לא יידע שזוהי קריאה מוטעית. זוהי ההבנה של המשנה, אף שלשונה אינה מגלה זאת במפורש.
המקרים הפטורים - ביטול פרשה שלמה:
אם הוציאה הסנהדרין הוראה שאינה מכירה בפרשה שלמה ובמצווה שלמה מן התורה, באומרה "אין זו מצווה כלל, אין כאן בעיה":
"אין נידה בתורה" - אין דבר כזה איסורי נידה, ואין צורך לחשוש למחזור הווסת.
"אין שבת בתורה" - אין איסור מלאכה בשבת כלל.
"אין עבודה זרה בתורה" - אין בתורה איסור על עבודת אלילים.
על כל אלו אומרת המשנה: "הרי אלו פטורין". אמנם ייתכן שהוציאו הוראה מגוחכת שכזו, אך הבית דין פטור מלהביא פר העלם דבר, ואפילו אם רוב עם ישראל נהג על פי אותה הוראה. ויסוד הפטור מבוסס על הפסוק: "ונעלם דבר" - דבר, כלומר משהו נעלם מהם, אך לא הכול, לא כל חבילתה של מצווה מסוימת.
המקרים המחייבים - טעות במקצת:
אם הורו שחלק מן המצווה יש לקיים וחלק ממנה ניתן להתעלם ממנו, ולאחר מכן חזרו ואמרו: "טעינו, אין להתעלם מאותו חלק", ובינתיים עבר הציבור עבירה שיש בה עונש כרת - מביאים פר העלם דבר. וכיצד?
נידה: אמרו שאמנם קיימות הגבלות בענייני נידה, אך אישה שהיא שומרת יום כנגד יום אינה בכלל זה.
להבנת הדברים: אישה הרואה דם מתחילה מחזור חדש, ובמשך שבעת הימים הבאים היא נידה מדאורייתא, בין שהיא מדממת ובין שלא. לאחר שבעה ימים, כל עוד פסק הדימום והיא טובלת במקווה, היא טהורה ואין צורך להמתין זמן נוסף. אולם בין היום השמיני לשמונה עשר, אם מופיע דם חדש, עליה לחשוש שנעשית זבה: אם ראתה יום אחד או יומיים, זקוקה היא ליום נקי שלם ללא ראיית דם - הוא דין שומרת יום כנגד יום; ואם ראתה שלושה ימים רצופים של דם, נעשית זבה גדולה. ראיית דם ביום התשעה עשר היא כתחילת תקופת נידה חדשה.
נמצא שאם הורו שאין כלל עניין של שומרת יום כנגד יום - זהו מקרה מובהק של טעות המחייבת פר העלם דבר.
שבת: אמרו "יש שבת בתורה", יש דבר כזה שבת, אבל "המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור" - העברת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים מותרת. הרי זה חלק מן המצווה בלבד, ולפיכך יתחייבו בפר העלם דבר של ציבור אם רוב העם נהג אחר אותה הוראה מוטעית.
עבודה זרה: אמרו "יש עבודה זרה בתורה", יש איסור ואי אפשר לעבוד אלילים, אבל "המשתחווה פטור" - השתחוואה לעבודה זרה מותרת.
ראוי להדגיש כי בכל המקרים הללו, כשנאמר "פטור", הכוונה היא פטור ומותר, שמותר לעשות כן. על כל אלו אומרת המשנה: "הרי אלו חייבין", שנאמר "ונעלם דבר" - דבר ולא כל הגוף, משהו וחלק ממנה, אך לא הדבר כולו.
דיוק הגמרא בשלושת המקרים:
כאמור, אמת המידה שקבעה הגמרא היא שהטעות תהיה מסוג הדברים שצדוקי לא בהכרח יחלוק עליהם, כלומר דבר שאינו מפורש שחור על גבי לבן בפסוקים. והנה, בכל אחד מן המקרים הללו יש רמזים בפסוקים שבית הדין בוודאי יודעים אותם, ולפיכך יש לדייק במה בדיוק טעו:
בנידה: דין שומרת יום כנגד יום רמוז בפסוק "וספרה לה", שעליה לספור יום, ויש כאן התייחסות מפורשת לספירה. אלא שהפסוק אומר "כל ימי זובה", ולפיכך עשויים היו להורות שדם ביום הוא בעיה ואילו דם בלילה אינו בעיה. על כך לא תהיה לצדוקי השגה, שהרי כתוב "ימי" - הימים ולא הלילות. אם הורה בית הדין שדם בלילה אינו בעיה והעם נהג על פי פסיקה זו, זהו מקרה של פר העלם דבר.
בשבת: יש פסוק האומר "אל יצא איש ממקומו", ואף שבאמת מדובר בו על תחום שבת ועל הגבלות ההליכה, נכללת בו גם העברת חפצים עם האדם. לפיכך, אילו היו מורים שמותר להעביר מרשות היחיד לרשות הרבים, היה הצדוקי משיב: "לא, יש כאן דין של אל יצא איש ממקומו". על כרחך שמדובר במקרה שבו אין האדם יוצא ממקומו, כגון שזרק מרשות היחיד, או שהושיט והעביר - מושיט - מרשות היחיד לרשות הרבים. אם על כך הורו שמותר, ואין הדבר מותר, והעם נהג כמותם - הרי זה פר העלם דבר.
בעבודה זרה: לכאורה הדבר תמוה, שהרי ההשתחוואה לאלילים אסורה במפורש בפסוקים: "לא תשתחוה לאל אחר". והתשובה היא שההשתחוואה שבפסוק מדברת במה שנקרא פישוט ידיים ורגליים, שהאדם מוטח לגמרי על הקרקע וידיו ורגליו פרושות על הרצפה - וזאת אי אפשר לעשות. אך אם הורו שכריעה מן המותניים בלבד, או השתחוואה ללא פרישת הרגליים אלא הידיים בלבד, מותרת - אין הדבר מותר, ואם נהג העם על פיהם, זהו המקרה שבו יתחייבו בפר העלם דבר של ציבור.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הוראה המבטלת מצווה שלמה מן התורה פוטרת מפר העלם דבר, שנאמר "ונעלם דבר" - דבר ולא כל הגוף; ואילו הוראה המבטלת מקצת מן המצווה מחייבת. עמדנו על שלוש הדוגמאות - נידה, שבת ועבודה זרה - ועל דיוק הגמרא, שהטעות חייבת להיות בדבר שאינו מפורש בפסוקים, עד שאף צדוקי הקורא את הכתוב כפשוטו לא יזהה בה טעות.