במשנה שלפנינו - פרק א' משנה ב' במסכת הוריות - דנה המשנה במקרה שבו הוציא בית הדין פסק היתר מוטעה, רוב העם נהגו על פיו, ולאחר מכן הבינו בית הדין כי טעו וחזרו בהם. יחיד שלא ידע על חזרתם, והמשיך לסמוך על ההיתר הראשון ועבר בשל כך עבירה - מה דינו?
יש להקדים את שלמדנו במשנה הקודמת: אף שנקטנו שם בשיטת רבי יהודה, הסובר כי יחיד הסומך על הוראת בית הדין אינו מביא חטאת לעולם, אין ההלכה כמותו. ההלכה היא כשיטת חכמים, שיחיד מביא חטאת כאשר לא נמנה עם רוב ישראל שעשו את העבירה. כל התנאים הנחלקים במשנתנו נוקטים כשיטת חכמים ובדרך ההלכה.
לשון המשנה:
"הורו בית דין" - הסנהדרין הורו שדבר שיש בו איסור כרת מותר הוא, למשל שמותר לקשור קשר כפול בשרוכי הנעליים בשבת. בשבת שלאחר מכן נהג רוב הציבור על פי הוראה זו.
"וידעו שטעו וחזרו בהן" - בית הדין ביררו את העניין והבינו שטעו, והוציאו פסק חדש ההופך את היתרם הראשון: אין לקשור קשר כפול בשרוכי הנעליים בשבת.
"בין שהביאו כפרתן ובין שלא הביאו כפרתן" - בין אם כבר הביאו את פר העלם דבר ובין אם עדיין לא הביאוהו.
"והלך ועשה על פיהן" - יחיד שלא שמע על חזרתם מן הקולא, ובשבת שלאחר החזרה קשר קשר כפול בנעליו בהסתמך על ההוראה הראשונה.
"רבי שמעון פוטר" - אותו יחיד שטעה וסמך על בית הדין פטור מלהביא חטאת.
ביאור שיטת רבי שמעון: אף שלהלכה יחיד מביא חטאת, ואף יחיד שעבר בהסתמך על הסנהדרין חייב בה - וזאת כאשר רוב העם לא נהגו על פי ההוראה המוטעית - כאן, מאחר שרוב העם הם שטעו, נפטר הסומך על בית הדין מן החטאת. ואין נפקא מינה אם הביאו בית הדין את פר העלם דבר ובין אם לאו.
קושיית רבי חיים הלוי:
רבי חיים הלוי מקשה: מובן שפר העלם דבר בא במקום חטאת היחיד ומכפר, אך אין קרבן מכפר על מעשה עתידי אלא על מה שכבר נעשה. כיצד, אם כן, ייתכן שהסנהדרין הביאו את פר העלם דבר, ולאחר מכן יעבור אדם עבירה ותתכפר לו באותו קרבן שכבר הובא? דבר זה בלתי אפשרי.
מכאן מסיק רבי חיים את הפשט והלמדות שבמשנה: הפטור אינו נובע מכוח הקרבן, אלא מכך שהיחיד הסומך על הסנהדרין יחד עם שאר כלל ישראל נחשב ככלול בתוך הציבור, ולפיכך פטור מחטאת יחיד - בין הובא פר העלם דבר ובין לא הובא.
שיטת רבי אליעזר - ספק:
רבי אליעזר מסתפק בדינו של אדם זה. מצד אחד, הוא סמך על הוראת בית הדין שרוב העם נהגו על פיה; מצד שני, בית הדין כבר חזרו בהם, ואם היה בידו לברר את הדבר - היה עליו לברר, ואין הוא יכול לפטור עצמו בטענה שלא ידע את ההלכה. יש אפוא מקום לומר שמעשהו היה מעין פשיעה, ואם פשע - פטור מלהביא חטאת; ואילו אם באמת לא פשע, שהרי בפועל לא ידע, הרי זה כשוגג והוא חייב חטאת.
מאחר שאין הכרעה בדבר, נזקקים לקרבן הנפרד שהוזכר בהקדמה למסכת - אשם תלוי. קרבן זה בא כאשר האדם עומד בספק ואינו יודע אם נתחייב חטאת אם לאו: חטאת אינו יכול להביא מספק, אך מביא הוא אשם תלוי התולה את התוצאה. לפיכך סובר רבי אליעזר שבמקרה זה יביא אותו יחיד אשם תלוי.
"איזהו ספק": מיהו האדם העומד בספק זה?
"ישב לו בתוך ביתו" - הוא שהה בירושלים בשעה שהסנהדרין הורו להקל ואחר כך חזרו בהם, והיה בידו לגשת אל בית הדין ולברר את ההוראה המעודכנת. לפיכך "חייב" - חייב הוא להביא אשם תלוי מחמת הספק.
"הלך לו למדינת הים" - יצא מן העיר ושהה מעבר לים, ובימים שקדמו לאמצעי התקשורת לא היה בידו כלל לדעת שהסנהדרין שינו את פסקם. בזה מודה רבי אליעזר לרבי שמעון שהוא פטור מכל קרבן; ומאחר שפטור בוודאי מן החטאת, אין מקום להביא אשם תלוי, שהרי אינו עומד בספק כלל.
דברי רבי עקיבא:
"אמר רבי עקיבא: מודה אני בזה" - רבי עקיבא מסכים ליסוד הדברים, שקיים מצב של ספק המחייב אשם תלוי, אלא שחלוק הוא בהגדרה המדויקת: מתי נחשב אדם שלא פשע, משום שלא היה מקום לצפות ממנו שיוודע לו על חזרת הסנהדרין ואיסור הדבר.
שתי הקצוות מוסכמים עליו: מי שיצא מן הארץ - ודאי לא ניתן היה לצפות ממנו שידע על שינוי הפסק, ולפיכך שוגג הוא, ונכלל עם שאר הציבור שעשו את העבירה, ופטור מחטאת ומכל קרבן, ואין כאן ספק. ומי שישב בעיר בחיבוק ידיים - היה עליו לברר את ההוראה המעודכנת שחזרה ואסרה, ולפיכך ספק הוא אם שוגג הוא או קרוב למזיד, וחייב אשם תלוי.
אלא שרבי עקיבא מוסיף מקרה ביניים: אדם שעודנו בעיר, אך טרוד בהכנות ליציאתו לדרך אל מחוץ לארץ. אין לצפות ממנו לשוב ולבדוק בכל עת את פסקי בית הדין, שהרי עסוק הוא בהכנותיו. משום כך אין הוא נחשב קרוב למזיד אלא קרוב לשוגג, ומאחר שרוב הציבור טעו כמותו קודם לכן - נכלל הוא עמהם ופטור מכל קרבן, לרבות חטאת ואשם תלוי. וזהו "מודה אני בזה שהוא קרוב להיפטר" - קרוב הוא יותר לפטור מאשר לחיוב.
קושיית בן עזאי:
"אמר לו בן עזאי: מה שנה זה מן היושב בביתו?" - הרי שניהם יושבים בירושלים, ושניהם יכולים בכל רגע לקום, לגשת אל הסנהדרין, לקבל את ההוראה המעודכנת ולגלות שהדבר אסור.
השיב לו רבי עקיבא: "שהיושב בביתו אפשר היה לו שישמע" - היושב בביתו בירושלים כל הזמן עומד לרשותו, ומה טוב ונאה לו יותר מלהתעדכן בהוראות הסנהדרין. אך זה הטרוד והעומד לצאת לדרך - "לא היה אפשר לו שישמע", שכן לא היה בידו ללכת ולשמוע את ההוראה המעודכנת מחמת טרדת ההכנות לנסיעתו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דינו של יחיד שעשה על פי הוראת בית הדין לאחר שחזרו בהם: רבי שמעון פוטרו לגמרי, מפני שנכלל בציבור שנהג על פי ההוראה - וכפי שביאר רבי חיים הלוי, אין הפטור תלוי בקרבן שכבר הובא. רבי אליעזר מעמידו בספק ומחייבו אשם תלוי כשישב בביתו ויכול היה לברר, ופוטרו כשהלך למדינת הים. ורבי עקיבא הוסיף את מקרה הביניים של הטרוד ביציאתו לדרך, שאף הוא פטור מכל קרבן, שכן "לא היה אפשר לו שישמע".