גיטין, פרק ח', משנה ט'. המשנה שלפנינו עוסקת בשני עניינים נפרדים: דינו של המגרש את אשתו ולן עמה לאחר הגירושין, ודינו של הנושא אישה בגט קרח.
"המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי":
אדם שגירש את אשתו, ולאחר הגירושין לן עמה בפונדק. אין הכוונה שהיו ביניהם יחסי אישות בפועל, אלא שהתייחד עמה. בדין זה נחלקו בית שמאי ובית הלל:
"בית שמאי אומרים: אינה צריכה הימנו גט שני" - אין צורך בגט שני בעקבות ההתייחדות בפונדק, ואין לחשוש שהתייחדות בצנעה מהווה מעשה קידושין נוסף.
"ובית הלל אומרים: צריכה הימנו גט שני" - היא זקוקה לגט שני, שכן לדעתם "הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה": עדים הרואים את השניים במצב של ייחוד והסתגרות, נחשבים כעדים על ביאה ממש שהייתה ביניהם.
ההנחה הנוספת היא שאין אדם בועל בעילת זנות - אין בכוונתו זנות ללא כוונת נישואין, ואם בידו לעשות כן, יכוון לשם קידושין. נמצא אפוא שיש כאן עדים על מעשה קידושין, שהרי הביאה היא אחת מדרכי הקידושין. משהסתגר עם אשתו לשעבר, דורשים ממנו גט שני, מחשש שייחשבו כמי שנישאו נישואין שניים.
אימתי אמורים הדברים?
המשנה מסייגת: "אימתי - בזמן שנתגרשה מן הנישואין", כלומר דווקא כאשר הגירושין הראשונים באו לאחר שחיו יחד כאיש ואישה. אולם "מודים בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה הימנו גט שני, מפני שאין לבו גס בה" - בית הלל מודים לבית שמאי שאין צורך בגט שני כאשר הגירושין היו מן האירוסין בלבד, משום שאין לבו קרוב אליה, ואין להניח שהיו ביניהם יחסי אישות. אין הדבר מובן מאליו כפי שהוא במי שכבר חיו יחד כאיש ואישה.
גט מקושר וגט קרח:
מכאן עוברת המשנה לנושא אחר לגמרי - גט קרח. עניין זה קשור לגט מקושר, גט שהיה מנהג נפוץ אצל כהנים להשתמש בו בשעת הגירושין. גט זה היה קשה במיוחד לכתיבה, ועד כדי כך שהתוספות במסכת בבא בתרא מציינים כי הטעם שאין אנו עושים אותו כיום הוא שאין אנו יודעים בדיוק כיצד ליצור אותו. עשייתו כללה כתיבת שורה או שתיים מן הגט, קיפולן, החתמת עד על גב אותו קיפול, ולאחר מכן כתיבת שורה או שתיים נוספות והחתמת עד נוסף, ולפחות שלושה עדים ואולי אף יותר. גט זה נקרא גט מקושר.
גט קרח הוא סוג של גט מקושר, והוא "קירח" במובן זה שאחד הקפלים אין עליו עד. כל קפל אמור לשאת חתימת עד על גבו, ואם באחד הקפלים חסרה חתימה - הרי זה גט קרח. החשש בגט קרח הוא שמא מינה הבעל אדם נוסף להעיד, ואותו אדם לא חתם, ונמצא הגט פסול. אמנם ייתכן שבמציאות לא מינה איש, אך מאחר שקיים חשש כזה, אנו פוסלים גט קרח.
דינו של הנושא בגט קרח:
"כנסה בגט קרח - תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה" - הנושא אישה על סמך גט קרח, הרי זה גט פסול, ולפיכך תצא משניהם: היא תצטרך להתגרש הן מן הבעל השני והן מן הבעל הראשון, ואינה יכולה לחיות עם אף אחד מהם. וכל העונשים שנמנו במשניות הקודמות חלים אף על אישה שנישאה בגט קרח.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מחלוקת בית שמאי ובית הלל במגרש את אשתו ולן עמה בפונדק - האם ההתייחדות מחייבת גט שני, ואת הסייג שהדברים אמורים דווקא בנתגרשה מן הנישואין ולא מן האירוסין. כמו כן עמדנו על מהותו של הגט המקושר, על פסולו של הגט הקרח שחסרה בו חתימת עד על אחד הקפלים, ועל דינה של מי שנישאה בו - שתצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה.