גיטין: פרק ט', משנה ח'. משנה זו פותחת ברשימת גיטין הכשרים אף שנפל בהם שינוי בלשון הכתיבה או בנוסח החתימה, ומסיימת בדינו של גט הניתן מתוך כפייה.
גיטין הכשרים:
"כתבו עברית ועדיו יוונית" - הגט נכתב בעברית והעדים חתומים ביוונית.
"יוונית ועדיו עברית" - הגט נכתב ביוונית והעדים חתומים בעברית.
"עד אחד עברי ועד אחד יווני" - הגט נכתב בכל שפה שהיא, אלא שעד אחד חתום בעברית וחברו ביוונית.
"כתב סופר ועד" - כפשוטו: הסופר כתב את הגט, ועד אחד חתום עליו. הגמרא מבארת שהכוונה היא שהחתימה באה מן הסופר ומעד נוסף.
מה החשש בחתימת הסופר עצמו? הבעל לא ביקש מן הסופר לשמש עד, אלא רק ציווה למנות שניים שיחתמו על הגט ומי שיכתבנו. שלוחיו, בבואם לומר לסופר שיכתוב את הגט, עלולים היו לחשוש שמא ירגיש נבוך על שהבעל לא החשיבו ראוי לשמש עד, ומתוך בושה יאמרו לו שיחתום אף שהבעל לא ביקש זאת - וגט כזה פסול, שכן מינוי העדים צריך לבוא מן הבעל. המשנה מלמדת שאין לחשוש לכך: אף כשהסופר הוא אחד העדים, יש להניח שהבעל ציווה עליו לשמש עד, והגט כשר.
נוסח חתימת העדים:
"איש פלוני עד" - כתב העד את שמו הפרטי בלבד ואחריו "עד" - כשר, ואין הוא חייב לכתוב את שם אביו.
"בן איש פלוני עד" - כתב שהוא בנו של פלוני, בלא שמו הפרטי - כשר.
"איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד" - כתב את שמו ואת שם אביו, ולא הוסיף את המילה "עד" - כשר.
וכך היו נוהגים 'נקיי הדעת' שבירושלים. "נקיי הדעת" הוא ביטוי שמשמעו המילולי בעלי דעת נקייה וטהורה, ובמילים אחרות: אנשים מיוחדים במעלתם, שהיו מדויקים ותמציתיים בלשונם. הם נהגו להשמיט את המילה "עד", משום שלא ראו בה הכרח - שהרי הגט כשר אף בלעדיה.
ומה הדין אם במקום שמותיהם המדויקים של הבעל והאישה נכתבו כינוייהם, ולפי הסבר חלופי - שם משפחתם במקום שמם הפרטי? אף זה כשר.
גט מעושה - גט הניתן בכפייה:
דינו של הגט תלוי בזהות הכופים:
"בישראל - כשר" - בית דין של ישראל שכפו על הבעל לתת גט, הגט כשר. הגמרא מבארת שכופין אותו עד שיאמר "רוצה אני", שכן עליו לבטא בפיו שהוא רוצה בנתינת הגט.
"ובגויים - פסול" - גויים שכפו עליו מדעת עצמם, אין הגט כשר.
הרמב"ם מבאר באופן מפורסם שאף שהכפייה נראית כמנוגדת לרצונו של הבעל, בעומק לבו רוצה האדם לעשות את הדבר הנכון, ורק יצרו הרע עומד בדרכו ואומר לו לנהוג ברעה באשתו לשעבר. הכפייה כופה למעשה את יצר הרע, ומאפשרת לו לעשות את מה שהוא באמת רוצה בלב לבו. נמצא שהגט ניתן ברצונו האמיתי, ובלבד שיבטא זאת בפיו לאחר שנכנע לכפייה.
ראוי לדייק בגדרי הכפייה מצד הגויים: אף כאשר הייתה לכפייתם סיבה מוצדקת - כלומר, מבחינה הלכתית היה בה טעם מספיק לחייב את הבעל בגט - אין הגט כשר, אלא שיש בו "ריח הגט", ודי בכך לפסול את האישה לכהונה, שאין כהן יכול לשאתה לאחר מכן. אך אם כפו עליו הגויים בלא כל בסיס הלכתי, אין הגט פוסל אותה אף לכהונה.
לעומת זאת, רשאי בית הדין להיעזר בגויים ככלי הכפייה: אף שכפיית גויים מדעת עצמם פוסלת את הגט, אפילו בסיבה מוצדקת, ניתן להשתמש בהם כמקל שבידי בית הדין. הגויים "חובטין אותו ואומרים לו: עשה מה שישראל אומר לך" - עשה כהוראת בית הדין היהודי - וגט כזה כשר.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאין השינוי בלשון הכתיבה ובלשון החתימה פוסל את הגט, ואף גט שכתבו הסופר וחתם עליו כאחד העדים כשר, שאין חוששים שמינויו לא בא מן הבעל. עמדנו על נוסחי החתימה הכשרים ועל מנהגם התמציתי של נקיי הדעת שבירושלים, ועל כשרות הגט שנכתבו בו כינויים. לבסוף למדנו את דיני גט מעושה: בישראל כשר - שכופין אותו עד שיאמר "רוצה אני", ובגויים פסול, ומכל מקום כשהגויים פועלים כשלוחי בית הדין ואומרים לו "עשה מה שישראל אומר לך" - הגט כשר.