המשנה במסכת גיטין (פרק ה', משנה ח') פותחת ומונה שורה של תקנות שתיקנו חכמים למען השלום: "ואלו דברים אמרו מפני דרכי שלום". נעבור על הדברים כסדרם ונעמוד על טעמו של כל אחד מהם.
סדר העליות לתורה:
"כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל" - הכהן נקרא ראשון לתורה, אחריו הלוי ואחריו הישראל. הגמרא מבארת כי קדימת הכהן מקורה מן התורה, שנצטווינו לתת לו קדימה. אלא שמצד הדין רשאי הכהן לוותר על כבודו לטובת רבו או לטובת מי שגדול ממנו בחכמה. בא ותיקנו חכמים שבקריאת התורה בפרהסיה, בפני הציבור, אין הכהן יכול לוותר על קדימתו ולתת אותה למי שירצה, ואף לא לרבו, אלא הכהן עולה תמיד ראשון, אחריו הלוי ואחריו הישראל. וכל זאת מפני דרכי שלום, שלא ייכנסו אנשים למחלוקת ולוויכוח מי ראוי לעלייה הבאה.
עירוב חצרות:
"מערבין בבית ישן" - כאשר דיירים גרים יחד בחצר אחת ועליהם לעשות עירוב חצרות, המשתף את מזונם יחד כדי שיוכלו לטלטל בחצר בשבת, נהגו להניח כיכר לחם או מצה באחד הבתים שכולם שותפים בו. תיקנו חכמים שיש להמשיך ולהניח את העירוב באותו בית ישן שבו נהגו להניחו דרך קבע, ואפילו כאשר מצטרפים דיירים חדשים, וכל זאת מפני דרכי שלום.
בגמרא מובא הסבר נוסף, שאין זה מטעם דרכי שלום ממש אלא מפני יישוב החשד: כשרואים אנשים שאין העירוב מונח במקומו הרגיל, עלולים הם לחשוב שאין כאן עירוב כלל. לפי הסבר זה אין זה טעם של דרכי שלום כפשוטו, אף שחשד מסוג זה עלול להוביל בסופו של דבר לחוסר שלום.
מילוי הבורות מן האמה:
"בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון" - כאשר אמת המים עוברת על גבול שדותיהם של אנשים שונים, והללו ממלאים ממנה את בורותיהם, בעל הבור הקרוב ביותר לאמה זכאי למלא את בורו ראשון. משהתקבע מנהג זה, שוב אין מקום לוויכוח מי יקדים למלא, והרי זה מפני דרכי שלום.
קניינים שתיקנו מפני דרכי שלום:
מכאן ואילך דנה המשנה בסוגי קניינים שאינם קניין גמור מן התורה, ואין החפץ שייך לאדם מעיקר הדין, אלא שמפני דרכי שלום תיקנו חכמים שייחשב כשלו אף שלא עשה בו קניין גמור:
"מצודות חיה עופות ודגים יש בהם משום גזל" - הרשתות והמלכודות שנפרשו ללכידת חיות בר, עופות ודגים: הלוקח מהן את הניצוד יש בו משום גזל מפני דרכי שלום. שכן מצד הדין אין לכלים אלו מעמד של כלי הקונה לבעליו, ואף על פי כן החשיבו חכמים את הניצוד כשייך לצייד, שלא יתרעמו הבריות ויאמרו: נטלת את הדבר שעמלתי עליו.
מציאת חרש שוטה וקטן - חפצים שמצאו חרש, שוטה או קטן, הנוטלם מהם יש בו משום גזל מפני דרכי שלום, שלא יהיו הבריות חוטפים את חפציהם.
"עני המנקף בראש הזית" - עני החובט על עץ הזית ומפיל ממנו זיתים של פאה, שכחה או שאר מתנות עניים, מה שנפל תחתיו נחשב שלו, והנוטלו ממנו (עני אחר) יש בו משום גזל מפני דרכי שלום.
בכל שלושת המקרים הללו, אף שנקבע שיש בהם משום גזל, אין מוציאין את החפץ מיד הנוטל בבית דין. ואילו רבי יוסי חולק ואומר "גזל גמור" - אין כוונתו שהוא גזל מן התורה, שכן אף לדעתו אין זה אלא מדרבנן, אלא שלשיטתו ניתן להוציא את החפץ מן הנוטל על ידי פנייה לבית דין, והבעלים יקבל את שלו בחזרה.
היחס לעניי הגויים:
ולבסוף אומרת המשנה: "אין ממחין ביד עניי גויים בלקט שכחה ובפאה" - אין מוחים בעניי הגויים הבאים ללקט את מתנות העניים, וזאת מפני דרכי שלום, כדי שנחיה בשלום עם שכנינו.
בדומה לכך מביאה הגמרא ברייתא: מפרנסים את עניי הגויים עם עניי ישראל, מבקרים את חוליהם עם חולי ישראל, וקוברים את מתי הגויים עם מתי ישראל - לא באותו מקום קבורה, אלא שאנו מגלים מעורבות ודואגים לכך שייעשה - והכול מפני דרכי שלום.
לסיכום: במשנה זו מנינו את התקנות שנקבעו מפני דרכי שלום: קדימת כהן, לוי וישראל בקריאת התורה; הנחת העירוב בבית הישן; קדימת הבור הקרוב לאמה במילוי מים; ההכרה בקניינם של פורשי המצודות, של חרש שוטה וקטן ושל העני המנקף בראש הזית, ובמחלוקת תנא קמא ורבי יוסי אם מוציאים בדיינים; ולבסוף היחס לעניי הגויים בלקט שכחה ופאה, ובפרנסה, בביקור חולים ובקבורה - הכול כדי שנחיה בהרמוניה ובשלום.