לפנינו משנה במסכת גיטין, פרק ה', העוסקת בדרכי התקשורת התקפות עבור מי שהוא חרש אילם, ובתוקפן של עסקאות קנייה ומכירה הנעשות על ידו.
חרש - "רומז ונרמז":
המשנה קובעת כי החרש "רומז ונרמז" - הוא מתקשר באמצעות ידיו וראשו, מעין שפת סימנים, ובדרך זו מסוגל להביע ולהצביע על רצונו: מה ברצונו לקנות ומה ברצונו למכור. סימנים אלו נחשבים ביטוי ברור של דעתו, ועל כן העסקה חלה.
דעת בן בתירא - "קופץ ונקפץ":
בן בתירא אומר "קופץ ונקפץ" - אין צורך להסתמך דווקא על רמיזה בידיים ובראש, אלא ניתן לסמוך אף על האופן שבו הוא מבטא את הדברים בפיו, בעקימת שפתיים. אף שאין זה סימן ברור כרמיזה בידיים או בראש, די בכך. אלא שבן בתירא הגביל זאת:
במטלטלין: ניתן לסמוך על "קופץ ונקפץ", כלומר על עקימת השפתיים וביטוי המילים בפה.
במקרקעין: מודה בן בתירא לתנא קמא, שיש להסתמך על "רומז ונרמז" בלבד.
אולם יש מן המפרשים שלמדו כי התיבה "במטלטלין" שבמשנה, המגבילה את הדין לחפצים ניידים, נאמרה אף לדעת התנא קמא - אף הוא לא אמר את דבריו אלא במטלטלין.
עסקאות של פעוטות:
המשנה ממשיכה ועוסקת בפעוטות, הם ילדים קטנים שטרם הגיעו לגיל מצוות. שיעור גילם נקבע לפי מידת חריפותם:
חריפים ומהירי תפיסה: מגיל שבע או שמונה.
שאינם חריפים ונבונים כל כך: מגיל תשע או עשר.
לגביהם קובעת המשנה: "מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין" - קנייתם ומכירתם תקפות כשמדובר בחפצים ניידים.
הגמרא מבארת כי תוקף זה נובע מתקנת חכמים שהתירה להם לעשות עסקאות מסוג זה, "משום כדי חייו" - כדי שיוכלו להתקיים. שכן לעיתים אין הם נתונים תחת השגחת הורים או השגחה ראויה, ועליהם לפלס את דרכם בעולם, ולשם כך הם נזקקים ליכולת לעשות עסקאות.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דרכי גילוי הדעת של החרש בקנייה ובמכירה - "רומז ונרמז" לדעת התנא קמא, ו"קופץ ונקפץ" במטלטלין לדעת בן בתירא, ואת תוקף עסקאותיהם של הפעוטות במטלטלין, שנקבע בתקנת חכמים משום כדי חייו.