גיטין, פרק ז', משנה ח'. המשנה עוסקת בגט הניתן על תנאי, ובשאלה מה דינו כאשר הבעל מת בתוך הזמן שקבע בתנאו.
הרישא - "הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש":
הנותן גט לאשתו ואומר לה: "הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש" - כלומר, הגט יחול בתנאי שלא אחזור בתוך שנים עשר חודש - "ומת בתוך שנים עשר חודש - אינו גט". אין זה גט תקף, שכן לפי לשונו אין הגט חל אלא לאחר שיתברר שלא חזר, וממילא חלותו היא רק בתום שנים עשר החודש. במקרה זה אין הבעל בחיים בתום הזמן, ואין גט חל לאחר מיתה.
הסיפא - "הרי זה גיטך מעכשיו":
אך אם אמר: "הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי עד סוף שנים עשר חודש" - כלומר, הגט יחול למפרע משעת הנתינה, בתנאי שלא יחזור בתוך שנים עשר חודש - "ומת בתוך שנים עשר חודש - הרי זה גט". אף שמת בתוך שנים עשר החודש, חלות הגט מתרחשת בשעת הנתינה, בעוד הבעל בחיים, ולפיכך הגט תקף.
שאלת הגמרא: האם עליה להמתין שנים עשר חודש?
הגמרא מעלה כאן שאלה מעניינת: האם על האישה להמתין עד שיעברו שנים עשר החודש קודם שתינשא, אף שהבעל כבר מת. התנאי היה שהגט יחול אם לא יחזור בתוך שנים עשר חודש; כיוון שמת, שוב אין הוא עתיד לחזור, והגט חל למפרע. האם אף על פי כן עליה להמתין את כל הזמן?
תוספות מבארים את שאלת הגמרא באופן זה: האם גוזרים במקרה שבו מת הבעל, משום המקרה שבו לא מת. האם גוזרים גזירה כזו או לא.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ההבדל בין תנאי הנאמר בלשון "אם לא באתי", שחלות הגט בו היא רק בתום שנים עשר החודש - ולכן במיתת הבעל בתוך הזמן אינו גט - לבין תנאי הנאמר בלשון "מעכשיו", שחלות הגט בו היא למפרע משעת הנתינה, ולכן הרי זה גט. כמו כן עמדנו על שאלת הגמרא, האם על האישה להמתין שנים עשר חודש, ועל ביאור תוספות בשאלה זו כשאלה של גזירה שמא לא מת הבעל.