המשנה שלפנינו עוסקת בבעל המצווה על כתיבת גט לאשתו ותולה את הדבר בתנאי של זמן - שלא ישוב עד תום שנים עשר חודש. נעמוד על שני נוסחי הציווי, על ההבדל שביניהם לעניין מועד כתיבת הגט, ועל דינו של גט שניתן סמוך למיתת הבעל.
הנוסח הראשון - התנאי קודם לציווי:
הבעל אומר: "אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש - כתבו ותנו גט לאשתי". מכוח ציווי זה כתבו את הגט בתוך שנים עשר חודש, ואף שלא נתנו אותו אלא לאחר שנים עשר חודש - אין זה גט. הטעם: משמעות דבריו היא שאין לכתוב את הגט אלא לאחר שנים עשר חודש, וכאן הוקדמה הכתיבה שלא כדין.
הנוסח השני - הציווי קודם לתנאי:
הבעל פותח ואומר: "כתבו ותנו גט לאשתי", ורק לאחר מכן מוסיף: "אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש". אף כאן כתבו את הגט בתוך שנים עשר חודש ונתנו אותו לאחר שנים עשר חודש, ולכאורה דינו שווה לדין המקרה הראשון - אין זה גט.
רבי יוסי חולק וסובר שבמקרה זה הרי זה גט. מהו יסוד החילוק?
בנוסח הראשון: התנאי נאמר תחילה - "אם לא באתי עד שנים עשר חודש, אז כתבו את הגט" - ומשמעות הדברים היא שאין לכתוב את הגט עד לאחר שנים עשר חודש.
בנוסח השני: הבעל הקדים את ציווי הכתיבה, ורק אחריו הזכיר את התנאי. משום כך מבין רבי יוסי שהתנאי מוסב על נתינת הגט בלבד, ואילו הכתיבה רשאית להיעשות בכל עת. לפיכך, אף שנכתב הגט בתוך שנים עשר חודש, כל עוד ניתן לאחר שנים עשר חודש - הרי זה גט כשר.
נכתב וניתן לאחר שנים עשר חודש ומת הבעל:
כתבו את הגט לאחר שנים עשר חודש ונתנו אותו לאחר שנים עשר חודש, ומת הבעל - יש לקבוע מה קדם למה: אם קדם הגט למיתה, הרי זה גט כשר; ואם קדמה המיתה לגט, אין זה גט. וכאשר אין הדבר ידוע, נותר ספק אם היה הבעל בחיים בשעת נתינת הגט. זו היא שאמרו חכמים "מגורשת ואינה מגורשת" - הדבר תלוי ועומד: ספק מגורשת, ספק אינה מגורשת.
לסיכום: למדנו כי סדר הדברים בפי הבעל קובע את מועד כתיבת הגט. כאשר הקדים את התנאי לציווי, אין לכתוב את הגט אלא לאחר שנים עשר חודש, וגט שנכתב קודם לכן פסול אף אם ניתן בזמנו. כאשר הקדים את ציווי הכתיבה לתנאי, סובר רבי יוסי שהתנאי מוסב על הנתינה בלבד, והגט כשר אף שנכתב בתוך שנים עשר חודש. ובמקרה שנכתב וניתן לאחר שנים עשר חודש ומת הבעל - הכול תלוי בשאלה אם קדם הגט למיתה, וכשאין הדבר ידוע הרי היא ספק מגורשת.