משנה ז. משנה זו חוזרת אל הנושא שבו עסקנו במשנה ג' ובמשנה ד' - עקרון החזקת האדם כחי, וממשיכה ליישמו בנידון נוסף.
המקרה שבמשנה:
אדם הלווה מעות לכהן, ללוי או לעני, והתנה עמם שפירעון ההלוואה ייעשה באופן זה: הוא יפריש מפירותיו את המתנות המגיעות להם - תרומה לכהן, מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעני - ויותיר אותן לעצמו על חשבון החוב.
קובעת המשנה שרשאי הוא להמשיך ולהפריש עליהם "בחזקת שהן קיימין", ואינו נדרש לחשוש לשלושה חששות:
שמא מת הכהן.
שמא מת הלוי.
שמא התעשר העני ושוב אינו עני.
מה משמעותם של חששות אלו:
אילו מת הכהן או הלוי, היה המלווה נזקק לקבל רשות מן היורשים כדי להמשיך ולפרוע את החוב בשיטה זו של נטילת התרומות והמעשרות. שהרי אין הכרח שיסכימו לכך: משעבר החוב אליהם, שמא יעדיפו שייפרע במזומן.
וכן בעני: אם התעשר, שוב אינו ראוי למעשר עני ולמתנות עניים, ולא ניתן לפרוע את חובו באותה דרך עצמה.
על כל אלו מלמדת המשנה שאין לחשוש. הרשות נתונה להניח שהכהן והלוי עודם קיימים ושהעני עודנו בעניותו, ולהמשיך בהפרשה כסדרה.
מתו בפועל:
אם אכן מֵת הכהן או הלוי, שוב אין די בחזקה, ועל המלווה ליטול רשות מן היורשים כדי להמשיך ולהפריש עליהם את התרומות והמעשרות.
הלוואה בפני בית דין:
ואולם, אם נעשה ההסדר - שהחוב ייפרע בנטילת התרומות והמעשרות - בפני בית דין ועל תנאי זה, אין המלווה נזקק לרשות היורשים אף לאחר מיתת הכהן או הלוי. כוחו של בית דין יפה לקבוע שההסדר יעמוד בתוקפו עד שתיפרע ההלוואה במלואה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את המשך יישומו של עקרון החזקת האדם כחי - המלווה מעות לכהן, ללוי או לעני על מנת להפריש עליהם ממתנותיהם, מפריש בחזקת שהם קיימים ואינו חושש שמא מתו או שמא התעשר העני. מתו בפועל - צריך ליטול רשות מן היורשים; ואם הלווה בפני בית דין - אינו צריך ליטול רשות, שכוחו של בית דין מעמיד את ההסדר עד לפירעון החוב.