במשנה הקודמת דנו במי שהביא גט בארץ ישראל וחלה בדרכו: הוא רשאי לשלוח את הגט ביד שליח אחר, משום שהציפייה מן הבעל היא שיסכים למינויו של שליח נוסף, שכן אף הוא עצמו היה ממנה במצב כזה אדם אחר במקומו. מדוע נאמר דין זה דווקא במסירת גט בארץ ישראל? הדבר מתבאר במשנתנו.
לשון המשנה:
"המביא גט ממדינת הים וחלה - עושה בית דין ומשלחו, ואומר לפניהם: בפני נכתב ובפני נחתם. ואין השליח האחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, אלא אומר: שליח בית דין אני".
הבעיה המיוחדת בגט הבא ממדינת הים:
המצב הייחודי כאן הוא שהמביא גט ממדינת הים נדרש לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" - הצהרה שאין הוא נדרש לה כשהוא מביא את הגט בתוך ארץ ישראל. מכאן הבעיה: אין הוא יכול למנות שליח אחר תחתיו כבמשנה הקודמת, שהרי השליח האחר אינו יכול לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", שכן לא היה נוכח בשעת הכתיבה והחתימה.
הפתרון - מינוי באמצעות בית דין:
"עושה בית דין ומשלחו" - השליח החולה מקים בית דין, או בא ומופיע בפניו, ובית הדין הוא הממנה שליח נוסף.
"ואומר לפניהם: בפני נכתב ובפני נחתם" - השליח הראשון מוסר את הצהרתו בפני בית הדין, וכך נשמעת העדות כדינה.
"אלא אומר: שליח בית דין אני" - השליח האחרון אינו נדרש לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", אלא די בהצהרתו שהוא שלוחו של בית הדין.
טעם הדבר: מרגע שבית הדין הוא הממנה, ההנחה היא שעשה את המוטל עליו כראוי - שקיבל לידיו את הגט ושמע את העדות של "בפני נכתב ובפני נחתם". לפיכך, משהשליח האחרון מייצג את בית הדין, אנו יודעים שהעניין נעשה כתיקונו ושההצהרה אכן נאמרה.
דיוק הגמרא בלשון "השליח האחרון":
הגמרא מדייקת שהמשנה לא נקטה "השליח השני", אלא "השליח האחרון". מכאן למדים שאף השליח השני, אם חלה או נאנס, רשאי לעשות שליח שלישי, והשלישי רביעי - ואפילו עד מאה שליחים. אלא שבכל פעם ופעם יש לעשות זאת בבית דין, שהרי האחרון שבהם צריך לומר שהוא בא מכוחו של בית הדין.
לסיכום: כל האמור אמור דווקא בגט הבא ממדינת הים, שבו נדרשת אמירת "בפני נכתב ובפני נחתם", ועל כן מינוי השליח החלופי מחייב בית דין. לעומת זאת בארץ ישראל, שאין בה צורך באמירה זו, יכול שליח למנות שליח נוסף בעצמו, כפי שראינו במשנה הקודמת.