גיטין, פרק ג', משנה ח'. משנה זו ממשיכה לעסוק בנושא החזקה - ההנחה שדבר מסוים עודנו קיים במקומו.
"המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות, מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני":
"המניח פירות" - אדם המניח בצד כמות של פירות או תבואה, ומייעדם להיות תרומה ומעשרות עבור פירות אחרים שברשותו. כלומר, יש בידו תבואה, והוא קובע שהתרומה והמעשרות שלה יהיו באותם פירות שהניח במקום מסוים.
"מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני" - כסף המונח בצד ומיועד לפדיון, שעליו יפדה את המעשר השני שברשותו.
המשותף לשני המקרים: האדם אינו נמצא כעת במקום שבו מונחים הפירות או המעות.
"מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין" - רשאי הוא להפריש תרומה ומעשרות על סמך הפירות שהניח, ולפדות את המעשר השני על סמך המעות שהניח, מתוך ההנחה שהם עדיין קיימים ולא אירע להם דבר.
הערה בדין ההפרשה מן המוקף:
ישנה הלכה שאין תורמין ומעשרין אלא מן המוקף, כלומר שהפירות שמהם מפרישים יהיו סמוכים לפירות שעליהם מפרישים. אולם יש יוצאים מן הכלל, כגון בערב שבת ויום טוב, שבהם ניתן להקל ולעשות זאת. ויש המבארים שהמשנה עוסקת בדבר שאין לעשותו לכתחילה, אך בדיעבד ההפרשה חלה - ובמקרה כזה עוסקים כאן.
"אם אבדו - הרי זה חושש מעת לעת, דברי רבי יהודה":
אם התגלה שהתבואה שהופרשה לתרומה ומעשר, או המעות שהופרשו לפדיון מעשר שני, אבדו ואינן במקומן - עולה השאלה עד כמה אחורה יש לחשוש שמא כבר לא היו שם. לדעת רבי יהודה, החשש הוא מעת לעת: עשרים וארבע שעות לפני שעת הגילוי. כלומר, במשך יממה זו יש להניח שכבר אבדו, ואילו לפני כן ניתן להניח שהיו קיימים במקומם.
הגמרא מציינת כי שאר החכמים חולקים על רבי יהודה וסוברים שיש לחשוש אחורה עד המקום שידוע בו בבירור אחרת - כלומר, משהתגלה שאינם במקומם, מניחים שלא היו שם עד לרגע האחרון שבו ידוע בוודאות שהיו שם.
"בשלושה פרקים בודקין את היין":
רבי יהודה מוסיף כאן עניין שאינו נוגע ישירות לנקודה זו, אף שיש בו קשר מסוים. אדם שהניח יין כדי להפריש ממנו תרומה ומעשר על יין אחר - ישנם שלושה זמנים בשנה שבהם עליו לבדוק את היין, לוודא שעודנו יין ולא הפך לחומץ, שהרי אין מפרישים תרומה ומעשר מחומץ על יין, אלא מיין על יין.
ואלו שלושת הזמנים:
"בקדים של מוצאי החג" - בזמן שרוח מזרחית נושבת, בסיום חג הסוכות.
"בהוצאת סמדר" - כאשר נושר הפרח ומופיע הפרי הזעיר של הגפן.
"בשעת כניסת מים בבוסר" - כאשר הנוזל מתחיל להתאסף בתוך הענבים עצמם, בעודם בלתי בשלים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי המניח פירות להפרשת תרומה ומעשרות, או מעות לפדיון מעשר שני, מפריש עליהם בחזקת שהם קיימים; ואם התגלה שאבדו - נחלקו רבי יהודה, הסובר שחוששים מעת לעת, וחכמים הסוברים שחוששים עד המקום הידוע בבירור. כמו כן עמדנו על שלושת הפרקים שבהם בודקים את היין המיועד להפרשה, שמא החמיץ.