גיטין, פרק ד', משנה ז'. משנה זו עוסקת במקרים שבהם אדם מגרש את אשתו, ואנו אומרים לו מראש כי לא יוכל להחזירה לאחר מכן.
"המוציא את אשתו משום שם רע":
המשנה פותחת: "המוציא את אשתו משום שם רע - לא יחזיר". המגרש את אשתו בשל שם רע, כלומר שיצאה עליה שמועה שזנתה, אינו רשאי להחזירה. אין מדובר במקרה שידוע בו בוודאות שזנתה, שהרי אז הייתה אסורה עליו ממילא, אלא בשמועה בלבד. מצד ההלכה מותרת היא להינשא לו מחדש, אלא שאומרים לו מראש: דע לך, המגרש מטעם זה שוב אינו יכול להחזירה.
הגמרא מבארת שהטעם הוא משום קלקולה: חוששים שמא תינשא לאחר לאחר גירושיה, ובינתיים יתברר לבעל הראשון שהשמועה הייתה שקרית, ויאמר: 'אילו ידעתי זאת, לעולם לא הייתי מגרשה'. אמירה כזו נותנת מראית עין שהגט שנתן היה בטל מעיקרו, ושילדיה מן הבעל השני ממזרים. המפרשים מדגישים כי אין הכוונה לממזרים ממש, שהרי אין בכוחו לבטל את הגט שנתן, אלא שכך הדבר נראה כלפי חוץ בלבד.
המגרש משום נדר:
"משום נדר" - גירשה בשל נדר שנדרה, באומרו שאין הוא חפץ באישה הנודרת נדרים. אף כאן "לא יחזיר", ומזהירים אותו מראש שלא יורשה לשאתה מחדש, מחמת אותו חשש קלקול עצמו: שמא תמצא פתח לנדרה, והחכם יתיר לה אותו, ואז יאמר הבעל: 'אילו ידעתי שניתן לבטל את הנדר, לעולם לא הייתי מגרשה' - וילדיה מן הבעל השני ייראו כממזרים.
שיטת רבי יהודה - קנס ולא חשש קלקול:
רבי יהודה נוקט אמת מידה אחרת בנדר: "כל נדר שידעו בו רבים - לא יחזיר, ושלא ידעו בו רבים - יחזיר". אם נעשה הנדר בפומבי, אין הוא יכול להחזירה; ואם היה נדר פרטי, רשאי להחזירה.
לדעתו, מה שאמרו חכמים - הן בנדר והן בשם רע של זנות - אינו מחמת החשש שיתברר הדבר כשקר או שיימצא פתח לנדר, ושאז יטען 'לעולם לא הייתי מגרשה'. אין זה הטעם כלל, אלא זהו קנס:
שלא תהיינה בנות ישראל פרוצות ולא ייצא עליהן שם של ניאוף.
שלא תהיינה נודרות נדרים, שאף זה דבר שאינו ראוי.
מטעם זה מדובר דווקא בנדר שהודר ברבים: נדר פומבי הוא סוג חמור יותר של נדר, ובדרך כלל נדר שהודר ברבים אין מתירים אותו. בנסיבות אלו קבעו חכמים שאין הוא יכול להחזירה, שכן הנדר חמור יותר, ויש בו אף צד גדול יותר של פריצות וחוסר צניעות.
שיטת רבי מאיר - נדר הצריך חקירת חכם:
רבי מאיר נוקט אמת מידה שונה, הקרובה לדעה הראשונה שבמשנה: "כל נדר שצריך חקירת חכם - לא יחזיר, ושאינו צריך חקירת חכם - יחזיר". רבי מאיר סובר כדעה הראשונה, שהטעם הוא משום קלקולא:
נדר הצריך חקירת חכם: אין הבעל יכול להתירו בעצמו, ויש צורך בהליכה לחכם. כאן קיים החשש שיאמר: 'אילו ידעתי שניתן להתירה מן הנדר, לעולם לא הייתי מגרשה' - ולפיכך לא יחזיר.
נדר שאינו צריך חקירת חכם: נדר שהבעל עצמו יכול להפר. כאן אין מקום לטענת 'אילו ידעתי', שהרי היה בידו לדעת ולהפר בעצמו ובחר שלא לעשות כן. משאין חשש לקלקול מעין זה - יחזיר.
שיטת רבי אלעזר - "לא אסרו זה אלא מפני זה":
רבי אלעזר חולק על רבי מאיר ומהפך את הדברים. אף הוא מודה שהטעם הוא משום קלקול, אלא שלדעתו הדבר הוא בדיוק להפך: בנדר הצריך חקירת חכם, אין אדם רוצה שאשתו תתבזה בבית דין, ולפיכך אינו יכול לטעון שאילו ידע שתוכל להתיר את נדרה לא היה מגרשה. לעומת זאת בנדר הניתן להפרה על ידו, יכול הוא לומר: 'אילו ידעתי שבידי להפר את הנדר, לא הייתי מגרשה'. נמצא שהטעם האמיתי לאיסור ההחזרה נאמר על נדר שהבעל יכול להפרו, ולא על נדר הצריך חקירת חכם.
ואף על פי כן אסרו חכמים להחזיר גם את האישה שנדרה נדר הצריך חקירת חכם, אף שהטעם אינו שייך בה, והרחיבו את האיסור אף לשם. זו כוונת רבי אלעזר באומרו "לא אסרו זה אלא מפני זה" - אסרו את החזרת האישה שנדרה נדר הצריך חקירת חכם מפני זו שנדרה נדר הניתן להפרה, שעליה מושתת ההיגיון האמיתי.
כשהנדר בא מצדו של הבעל:
בנקודה זו חסרות במשנה כמה מילים: במקום "אסור בהחזרה" צריך לגרוס "במה דברים אמורים" - במה דברים אמורים שאין הוא יכול להחזיר את אשתו? מפני שנדרה היא. אבל אם הוא נדר את הנדר - יחזיר. כלומר, נדר שיגרשנה וגירשה, מותר לו להחזירה.
"ואמר רבי יהודה: מעשה בצידון באחד שאמר לאשתו: קונם אם איני מגרשך, וגירשה, והתירו לו חכמים שיחזירנה" - אדם נדר שיגרש את אשתו, וגירשה מחמת נדרו; התירו לו חכמים את נדרו, וממילא רשאי להחזירה.
וטעם הדבר: איסור ההחזרה במגרש מחמת נדר הוא מפני תיקון העולם, מחשש הקלקול - שמא יטען לימים שמעולם לא היה מגרשה. טענה זו אפשרית רק ביחס לנדר שנדרה היא, אך לא ביחס לנדר שנדר הוא בעצמו, ולפיכך רשאי להחזירה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהמגרש את אשתו משום שם רע או משום נדר - לא יחזירנה. לדעת התנא קמא ורבי מאיר הטעם הוא חשש קלקול, שמא יטען הבעל 'אילו ידעתי לא הייתי מגרשה', ויוציא בכך לעז על הגט ועל ילדיה מן הבעל השני; לדעת רבי יהודה זהו קנס, שלא תהיינה בנות ישראל פרוצות ונודרות, ולפיכך ההבחנה היא בין נדר שידעו בו רבים לנדר שאינו ידוע; ורבי אלעזר מהפך וקובע שהטעם שייך דווקא בנדר הניתן להפרה, ומפניו אסרו אף את הנדר הצריך חקירת חכם. ולבסוף - כל זה כשנדרה היא, אך כשנדר הוא, מותר לו להחזירה, כמעשה שהיה בצידון.