אנו ממשיכים בפרק ד' של מסכת גיטין, במשנה ו'. המשנה פותחת בדינו של המוכר את עבדו, וממשיכה בסדרת תקנות שנתקנו "מפני תיקון העולם".
"המוכר עבדו לגוי או לחוצה לארץ - יצא בן חורין":
אדם המוכר את עבדו לנוכרי, או המוכר אותו לאדם המתגורר מחוץ לארץ ישראל - ואפילו ליהודי - העבד יוצא לחירות. זהו קנס שקנסו את הבעלים המקורי, ואף מחייבים אותו לפדות את העבד עד עשרה בשוויו. הטעם לכך: הבעלים הוציא את העבד מכלל האפשרות לקיים מצוות. הדבר ברור כאשר מכרו לנוכרי, אך אף כאשר מכרו ליהודי בחוץ לארץ, אין העבד יכול לשמור על אותה רמה של קיום מצוות.
הגמרא מוסיפה כי אף על פי כן נדרש שטר שחרור - גט חירות מרבו המקורי - כדי שיהיה בן חורין באמת, ולא מכוח הקנס בלבד.
"אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם":
מתוך העיסוק בפדיונם של אנשים שנמכרו לגויים, קובעת המשנה שאין פודים שבויים ביותר מן הערך המקובל שלהם, שהרי קיים ערך שוק ידוע. הטעם הוא "מפני תיקון העולם" - התועלת החברתית הכללית: אם ייכנעו למחיר גבוה במיוחד, ירבו לתפוס יהודים, משום שהם מניבים מחיר גבוה בהרבה מערך השוק. זוהי, למרבה הצער, סוגיה רלוונטית ביותר בארץ ישראל בימינו, במהלך משבר החטופים, והמשנה הזו מצוטטת בהקשר זה כסוגיה שהממשלה נדרשת להתמודד עמה.
"ואין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם":
כמו כן אין לפעול כדי שהשבויים יברחו בכוחות עצמם, ואף זאת מפני תיקון העולם. הנוהג המקובל באותם ימים היה לפדות את השבויים, ואם במקומו יסייעו להם לברוח, ינהגו בשבויים העתידיים באכזריות רבה: יחזיקו אותם בכבלים ובשלשלאות, בעוד שעד כה נהנו מרמה מסוימת של חופש. השומרים יקשיחו את יחסם אם ייעשה מנהג קבוע שהשבויים מנסים לברוח. לפיכך דרכה של הקהילה היהודית הייתה לפדותם, וכל זאת מפני תיקון העולם - כדי ששבויים אחרים לא ייפגעו בעתיד.
דעת רבן שמעון בן גמליאל:
רבן שמעון בן גמליאל אומר כי הטעם שאין מסייעים לשבויים לברוח הוא "מפני תקנת השבויין" - טובתם של השבויים הנמצאים בשבי כרגע, ולא מפני תיקון העולם שעניינו שבויים עתידיים. לשיטתו אין מתחשבים בשבי עתידי כלל, אלא בכך שאם ניסיון הבריחה ייכשל, יושמו הללו בסד ובכבלים ויסבלו בעצמם.
הנפקא מינה בין שתי הדעות היא במקרה שבו יש שבוי יחיד:
לדעת רבן שמעון בן גמליאל: החשש הוא לשבוי שבהווה בלבד, ולפיכך כאשר מדובר בשבוי אחד וניתן להבריחו בהצלחה - מבריחים אותו.
לדעת תנא קמא: החשש הוא לשבויים העתידיים, ולכן אף כשמדובר בשבוי יחיד אין מעודדים אותו לברוח, אלא פודים אותו.
"ואין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן הגויים יותר על כדי דמיהן":
בסיום המשנה נקבע שאין קונים מן הגויים ספרי תורה, תפילין ומזוזות ביותר מכדי שוויים. ההנחה היא שפריטים אלו נגנבו, וכשם שבפדיון שבויים, אין ליתן עבורם יותר מערך השוק הרגיל - מפני תיקון העולם, שאם לא כן יתחילו לגנוב אותם ולדרוש מחירים מופקעים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין המוכר עבדו לגוי או לחוצה לארץ, שהעבד יוצא לחירות ונדרש לו גט שחרור; את התקנה שאין פודים שבויים יותר על כדי דמיהם; את האיסור להבריח שבויים - לתנא קמא מפני תיקון העולם ולרבן שמעון בן גמליאל מפני תקנת השבויים, ואת הנפקא מינה ביניהם בשבוי יחיד; ולבסוף את התקנה שאין קונים ספרים, תפילין ומזוזות מן הגויים יותר מכדי דמיהם.