גיטין, פרק ח', משנה ז'. משנה זו דומה במהותה למשנה הקודמת, ועוסקת במקרה של ייבום: צרה שהלכה ונישאה לאדם מן השוק, ולא ליבם, מתוך הנחה שהיא פטורה מן הייבום, ולבסוף התברר שטעתה - ועל סמך טעות זו קונסים אותה.
כפי שהזכרנו במשנה הקודמת, הדברים אמורים לשיטת רבי עקיבא, הסובר שאיסור יבמה לשוק - האיסור על היבמה להינשא לאדם אחר מלבד היבם - מוליד ממזר. ומשום שהוולד ממזר, מחילים על מצב זה את כל הקנסות.
הרקע ההלכתי:
אדם הנשוי לשתי נשים שמת ללא ילדים - כל אחת מנשותיו חייבת בייבום. אולם מרגע שאחת הנשים התייבמה, השנייה לא זו בלבד שאינה צריכה להתייבם, אלא אף אסור לה לעשות כן, ומותרת היא להינשא לאדם אחר. וכל זה בתנאי שאכן התקיימה מצוות הייבום על ידי צרתה.
לשון המשנה:
"הכונס את יבמתו" - אדם שנשא את יבמתו, אחת משתי האלמנות.
"והלכה צרתה ונישאת לאחר" - צרתה הלכה ונישאה לאדם אחר, אדם מן השוק, מתוך הנחה שמצוות הייבום כבר נתקיימה בצרתה.
"ונמצאת צרתה איילונית" - ולבסוף התברר שהצרה שהתייבמה איילונית היא, עקרה, ולא הייתה חייבת כלל במצוות ייבום. נמצא אפוא שמצוות הייבום לא התקיימה, ולפיכך לא הייתה השנייה מותרת להינשא לאדם מן השוק.
הדין העולה מכאן:
"תצא מזה ומזה" - עליה להתגרש הן מן האיש שנישאה לו מן השוק והן מן היבם. "וכל הדרכים האלו בה" - כל הקנסות שנמנו בשתי המשניות הקודמות חלים אף במקרה זה.
לסיכום: במשנה זו למדנו על צרה שנישאה לאדם מן השוק מתוך הנחה שמצוות הייבום נתקיימה בצרתה, ולבסוף התברר שאותה צרה איילונית הייתה ולא הייתה חייבת בייבום כלל. משנתבטלה ההנחה שעל פיה נישאה, לשיטת רבי עקיבא הרואה בוולד ממזר, יוצאת היא מזה ומזה וחלים עליה כל הקנסות שנמנו במשניות הקודמות.