גיטין, פרק ו', משנה ו'. המשנה ממשיכה לדון במצבים שבהם הבעל אינו נותן את ההוראות המלאות לכתיבת הגט ולנתינתו, מחמת נסיבות המצב שבו הוא נתון.
"מי שהיה מושלך לבור":
המשנה פותחת: "מי שהיה מושלך לבור ואמר: כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו - הרי אלו יכתבו ויתנו". מדובר באדם שהושלך לבור ונתון שם בסכנת מוות, ואין אפשרות להוציאו משם. הוא מכריז שכל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו, אך אינו אומר לתת את הגט - ואף על פי כן יכתבו ויתנו.
הגמרא מבארת כי אף שהשומעים אינם מכירים את האדם ואינם מזהים אותו, הוא מנה בפניהם את שמו ואת שם אשתו, את עירו ואת עירה, וכן את כל הפרטים הנחוצים. אף שלא אמר במפורש "תנו", מאחר שמדובר במצב של סכנה ואנו חוששים שימות בבור, אנו מניחים שהתכוון גם לנתינת הגט.
הבריא שאמר "כתבו גט לאשתי":
לעומת זאת, הבריא - אדם שאינו נתון במצב של סכנה - שאמר "כתבו גט לאשתי" ולא אמר לתת אותו, אין אומדנא זו קיימת. ייתכן שרצה רק לשחק בה, להקשות עליה ולהקניטה, ואין בדבריו הוכחה שברצונו לגרשה; אפשר שביקש רק שיהיה הגט מוכן בידו.
כפי שמסבירה הגמרא, חסרות כאן במשנה כמה מילים, ובאמת היה צריך לומר בשלב זה: "אם הוכיח סופו על תחילתו" - כלומר, אם המתרחש בסוף מלמד על כוונתו האמיתית בתחילה, הרי זה גט. על רעיון זה מביאה המשנה מעשה שהיה.
המעשה בבריא שנפל מן הגג:
מעשה בבריא אחד שאמר: "כתבו גט לאשתי", ולא אמר "תנוהו". בינתיים הלכו וכתבו את הגט ונתנוהו, והוא עלה לראש הגג, נפל ומת.
אמר רבן שמעון בן גמליאל: אמרו חכמים - הכל תלוי באופן הנפילה:
"אם הוא עצמו נפל" - אם הפיל את עצמו מן הגג מדעתו, כלומר שהתאבד - הרי זה גט. הגט תקף ובלבד שניתן בעודו בחיים, שהרי הוא צריך להיות חי כדי שיחול הגט. משנתנו את הגט בעודו חי, אנו מניחים שכבר קודם לכן היה נתון במצב נפשי מבולבל, ולכן באמת רצה שתתגרש - כדי שלא תיפול לייבום או מטעמים אחרים - ומתוך כך אנו מניחים שהתכוון גם לומר "תנו", אף שלא אמר זאת בפירוש.
אם הרוח העיפה אותו - אם נפל מן הגג בטעות, שלא בכוונה, ולא עלה בדעתו שהוא הולך למות - אין זה גט. שכן לא היה נתון בהכרח במצב נפשי מבולבל; אדם בריא היה, ותאונה אירעה לו לאחר מכן. ומאחר שלא אמר "תנו" אלא "כתבו" בלבד, וכאשר אדם בריא מצווה לכתוב את הגט - אין ליתנו על סמך אמירה זו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ההבחנה שבין המושלך לבור, שמתוך סכנתו אנו אומדים שכוונתו הייתה גם לנתינת הגט, לבין הבריא שאמר "כתבו" בלבד, שאין אומדים את כוונתו לגירושין - אלא אם כן הוכיח סופו על תחילתו, כמעשה שהיה בנופל מן הגג: הפיל עצמו מדעתו - הרי זה גט; דחאתו הרוח - אינו גט.