גיטין, פרק ו', משנה ה'. משנה זו מבחינה בין אמירות שונות שיכול הבעל לומר לשלוחיו: יש אמירות המורות על רצונו שיכתבו ויתנו גט לאשתו, ויש אמירות שאין הן מורות על כך בהכרח, ולפיכך ניתן לפרשן כעניין אחר מלבד הגט.
ביטויים המורים על גט:
"כתבו גט ותנו לאשתי" - כוונתו מפורשת, שיכתבו גט ויתנו אותו לאשתו.
"גרשוה" - נקט לשון גירושין, שמשמעה גירושין ממש: גרשו אותה עבורי.
"כתבו איגרת ותנו לה" - 'איגרת' פירושה המילולי מכתב, אלא שהגט עצמו מכונה בגוף השטר "איגרת שבוקין". נמצא כי 'איגרת' היא אחד הלשונות שבהם מתואר הגט.
בכל המקרים הללו ההלכה היא "הרי אלו יכתבו ויתנו" - העדים שנאמרו להם הדברים כותבים את הגט ונותנים אותו לה.
ביטויים שאינם מורים על גט:
"פטרוה" - לשון פטור והקלה, וניתן לפרשה כשחרור מחיוביה הכספיים.
"פרנסוה" - לשון פרנסה, ואפשר שאין כוונתו לגרשה אלא דווקא לדאוג לה ולצרכיה הכספיים.
"עשו לה כנימוס" / "עשו לה כראוי" - עשו עמה את המתאים והראוי לה, ואף זה עשוי להתפרש כדאגה למזונותיה ולכסותה.
בכל אחד מן המקרים הללו ההלכה היא "לא אמרו כלום" - אין באמירות אלו נפקות כלשהי לעניין גיטין.
"היוצא בקולר":
בראשונה היו אומרים: היוצא בקולר - אדם המוּצא כשהוא כבול בשלשלאות, ומן הסתם עומדים להוציאו להורג בידי השלטון - שאמר לשניים "כתבו גט לאשתי", הרי אלו יכתבו ויתנו.
בדרך כלל, כאשר אדם אומר "כתבו גט לאשתי", עליו להוסיף גם "ותנו", כלומר להורות לשלוחיו לא רק על הכתיבה אלא אף על הנתינה. אולם במקרה זה, מאחר שהוא עומד למות, אין האדם נתון במצב נפשי שבו יוכל לדקדק בלשון הוראותיו; לפיכך עצם אמירתו לכתוב את הגט מעידה שרצונו שאף יינתן, ואף שלא אמר "תנו" - כותבים ונותנים.
הרחבת ההלכה:
לאחר מכן לא שינו חכמים את ההלכה אלא הוסיפו עליה, וקבעו שלא רק במקרה זה, אלא אף בכל אלו:
היוצא למסע ימי ארוך.
היוצא בשיירה אל המדבר.
המסוכן - מי שנמצא בסכנה מחמת חולי כבד.
כל אלו הם מצבים מסוכנים ביותר, ואין האדם יודע אם ישוב. לפיכך אף בהם, אם אמר "כתבו גט לאשתי" ולא אמר "תנו", רשאים העדים לכתוב את הגט ואף למסרו לה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ההבחנה בין לשונות המורים על גט - "כתבו גט ותנו לאשתי", "גרשוה", "כתבו איגרת ותנו לה", שבהם "הרי אלו יכתבו ויתנו" - לבין לשונות שאינם מורים על גט - "פטרוה", "פרנסוה", "עשו לה כנימוס", "עשו לה כראוי", שבהם "לא אמרו כלום". כמו כן עמדנו על תקנת חכמים ביוצא בקולר, שהורחבה אף ליוצא בים, ליוצא בשיירה ולמסוכן, שאמירת "כתבו" לבדה מספיקה בהם אף בלא "תנו".