מסכת גיטין, פרק ו', משנה ז'. במשניות הקודמות עסקנו במקרים שבהם אמר הבעל לאחרים לכתוב את הגט בלבד: אף שלא הורה במפורש לתתו, בנסיבות מסוימות ההנחה היא שרצונו שיתנוהו אף הם. במצב רגיל נדרשת הוראה מפורשת לנתינה, ורק כאשר הבעל נתון באונס אנו מניחים שהתכוון לנתינה אף שלא אמרה בפירוש. במשנה שלפנינו נדון במקרה ההפוך: הבעל הורה לתת את הגט, אך לא אמר במפורש שעליהם לכתבו. האם רשאים הם למסור הוראה זו לאחרים, או שמא עליהם לכתוב את הגט בעצמם?
פותחת המשנה:
"אמר לשניים 'תנו גט לאשתי', או לשלושה 'כתבו גט ותנו לאשתי' - הרי אלו יכתבו ויתנו" - בשני המקרים הללו, אותם אנשים שאליהם פנה הבעל במישרין הם שיכתבו את הגט והם שיתנו אותו.
עם זאת, קיים הבדל בין שני המקרים. באומר לשני אנשים "תנו גט לאשתי", אף שלא הורה להם לכתוב את הגט, מתוך שהטיל עליהם את הנתינה ההנחה היא שהטיל עליהם אף את הכתיבה, ואין בידם רשות להורות לאדם אחר לעשות זאת, שכן אין השליח רשאי למנות שליח אחר תחתיו.
דעת רבי מאיר באומר לשלושה:
"אם לשלושה - הרי אלו יאמרו לאחרים ויכתבו, מפני שעשאן בית דין, דברי רבי מאיר" - כאשר אמר לשלושה "תנו גט לאשתי" בלבד, בשונה מן המקרה הקודם שבו אמר להם "כתבו ותנו", רשאים אותם שלושה לומר לאחרים לכתוב את הגט. הטעם: משפנה אל שלושה, עשה אותם בית דין, ומתוך כך נתונה בידם הסמכות להורות לאחר לכתוב את הגט אף שלא הורה להם על הכתיבה במפורש.
אולם אם אמר לשלושה "כתבו ותנו את הגט", אף הם עצמם חייבים לכתוב, שהרי הבהיר במפורש כי רצונו שהם יעשו את הכתיבה.
נמצא, אפוא, חילוק בין שניים לשלושה:
אמר לשניים "תנו": עליהם לכתוב את הגט בעצמם ולתתו.
אמר לשלושה "תנו": רשאים להורות לאחר שיכתוב, מפני שנעשו בית דין.
אמר לשלושה "כתבו ותנו": אף הם עצמם חייבים בכתיבה, ואינם רשאים למסרה לאחר.
ההלכה שהעלה רבי חנינא איש אונו:
ממשיכה המשנה: "וזו הלכה העלה רבי חנינא איש אונו מבית האסורים" - הלכה זו הועלתה מבית האסורים, וההבנה היא שקיבלה שם מרבי עקיבא שהיה כלוא. וכך אמר: "מקובל אני באומר לשלושה 'תנו גט לאשתי', שיאמרו לאחרים ויכתבו, מפני שנעשו אצלן בית דין" - מסורת בידי מרבי עקיבא, שהאומר לשלושה "תנו גט לאשתי" בלבד, ואינו מורה להם לכתוב את הגט בפועל, רשאים הם לומר לאחרים לכתבו ואינם צריכים לכתבו בעצמם, מפני שנעשו בית דין.
דעת רבי יוסי:
כנגד מסורת זו מובאת דעה חולקת: "אמר רבי יוסי: נומינו לשליח - אף אנו מקובלין, שאפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים 'תנו גט לאשתי', שילמדו ויכתבו ויתנו" - אמרנו לשליח, הוא רבי חנינא איש אונו שמסר את ההלכה מרבי עקיבא, כי בידינו מסורת הפוכה: אפילו אמר לסנהדרין שבירושלים "תנו גט לאשתי" בלבד, בלא שהורה להם לכתוב, עליהם ללמוד כיצד כותבים גט אם אינם יודעים, ולכתוב את הגט בעצמם ולתתו. שלא כדעת רבי מאיר ורבי עקיבא ורבי חנינא, שלפיה בית דין רשאי להורות לאחר לכתוב, סבור רבי יוסי כי אף בית דין הגדול חייב בכתיבה בעצמו.
אמר לעשרה:
כעת דנה המשנה במקרה שבו פנה הבעל לקבוצה גדולה: "אמר לעשרה 'כתבו גט לאשתי' - אחד כותב ושניים חותמין" - אין בידי כולם לכתוב את הגט, אך יכולים היו כולם לחתום עליו. מכל מקום, כיוון שלא אמר "כולכם כתבו" אלא פנה לקבוצה של עשרה בלשון סתמית, די בכך שאחד מהם יכתוב ושניים מהם יחתמו, שכן לא הייתה כוונתו שכולם ישתתפו בהכרח.
"'כולכם כתבו' - אחד כותב וכולן חותמין. לפיכך אם מת אחד מהן, הרי הגט בטל" - כאשר אמר "כולכם כתבו", הבהיר שרצונו שכולם ישתתפו. לפיכך אחד כותב את הגט וכולם חותמים עליו, ואם מת אחד מהם קודם ביצוע הגט, הגט בטל ואינו כשר, מפני שחסר אחד מן האנשים שנצטוו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין האומר "תנו" בלא שהורה במפורש על הכתיבה: באומר לשניים, עליהם לכתוב ולתת בעצמם, שאין השליח ממנה שליח; באומר לשלושה, נעשו בית דין ורשאים לומר לאחרים שיכתבו, כדעת רבי מאיר וכמסורת שהעלה רבי חנינא איש אונו מבית האסורים משמו של רבי עקיבא, ואילו רבי יוסי מקובל שאפילו בית דין הגדול שבירושלים ילמדו ויכתבו ויתנו בעצמם. עוד למדנו את החילוק שבין האומר לעשרה "כתבו" - אחד כותב ושניים חותמים, לבין האומר "כולכם כתבו" - שכולם חותמים, ואם מת אחד מהם הגט בטל.