לפנינו מסכת גיטין, פרק א', משנה ה'. המשנה קובעת: "כל גט שיש עליו עד כותי - פסול, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים". יש להקדים כי המילה 'גט' במשנה אינה מתייחסת דווקא לגט אישה, אלא לכל סוג של שטר, ולפיכך כוונת המשנה: כל שטר שחתום עליו עד כותי - פסול.
מיהם הכותים:
הכותים היו קבוצות של אנשים שהובאו על ידי מלך אשור אל האזור שבו ישבו עשרת השבטים, בשומרון, והתגיירו ליהדות. נחלקו הדעות אם היה זה גיור תקף אם לאו, ובאופן כללי אין אנו מקבלים אותם; בוודאי לאחר תקופת המשנה חדלו לקבלם כיהודים כלל, אף שבתקופת המשנה היו דעות שקיבלום. משנתנו נוקטת כדעה שהיו גרים כשרים, אלא שהייתה להם נטייה להעיד עדות שקר לשם רווח כספי, ומשום כך לא נחשבו עדים כשרים.
טעם ההבחנה בין גיטין לשאר השטרות:
הגמרא מבארת כי בגיטי נשים ובשחרורי עבדים ההלכה היא שהעדים צריכים לחתום זה בפני זה, ומכאן ההבדל:
בגיטין ובשחרורי עבדים: העד השני, מלבד הכותי, הוא יהודי כשר, והוא לא היה חותם אחרי הכותי אילו היה חושש לו. משחתם היהודי לאחר הכותי, ודאי הוא יודע שכותי מסוים זה אינו משקר - ולפיכך השטר כשר.
בשאר השטרות: שם רשאים העדים לחתום שלא בפני זה את זה, ויש לחשוש שמא היהודי חתם ראשון במקום השני, והשאיר מעליו מקום למי שסבר שהוא מבוגר וחשוב ממנו, ובא הכותי וחתם למעלה ממנו. במקרה כזה אין בחתימה כל ראיה שהכותי אדם נאמן.
דעת רבן גמליאל:
הגמרא מציינת כי חסרות כאן מילים במשנה, וצריך להיות כתוב בשלב זה שרבן גמליאל חולק על תנא קמא ואומר שהשטר כשר לא רק כאשר יש עד אחד כותי, אלא אפילו כאשר שני העדים כותים - שכן רבן גמליאל סבר שהכותים מקובלים ונאמנים בכל הנוגע לשטרות.
שטרות שנעשו בערכאות של גויים:
המשנה מביאה מקרים שבהם השטרות נחשבים תקפים: שטרי הלוואה ושטרות הנוגעים למכירות. כל אלו כשרים, למעט גיטין ושטרי שחרור עבדים, והטעם בכך: שטרות ממון אינם אלא הוכחה בלבד, ואם נעשו בערכאות הרשמיות של הגויים אנו מניחים שנעשו ביושר ושהעדים היו כשרים. אך גט ושטר שחרור עבד - המסמכים עצמם הם שמחוללים את השינוי ההלכתי: יוצרים את הגירושין, ומעניקים חירות לעבד גוי הנעשה כעת יהודי. שטרות בעלי תוקף הלכתי שאינם משמשים כראיה בלבד, אינם תקפים אלא אם כן נעשו ונחתמו על ידי יהודים.
שיטת ריש לקיש:
ריש לקיש אמר ששטרות אלו של גיטי נשים ושחרורי עבדים כשרים אף אם נעשו בחתימות של גויים. טעמו, שריש לקיש סבר כרבי אליעזר, שעדי מסירה - העדים המעידים על מסירת הגט מן הבעל לאישה - הם העדים העיקריים, ואילו העדים החותמים אינם העיקר, ולפיכך די בכך אף שאינם עדים כשרים.
עוד אמר ריש לקיש, כי לא הוזכר הרעיון לפסול את העדים הנכרים אלא בזמן שנעשה השטר על ידי הדיוט - כלומר, רק כאשר נעשה על ידי נכרים במסגרת שאינה בית דין, שלא במערכת בתי הדין הרשמית. במקרה כזה יש לחשוש אפילו בשטרות של מכר ושל הלוואה, שמא חתימותיהם של נכרים אלו אינן נאמנות, משום שלא נעשו בערכאות הרשמיות.
לסיכום: למדנו כי שטר שחתום עליו עד כותי פסול, למעט גיטי נשים ושחרורי עבדים - שבהם החתימה זה בפני זה מוכיחה שהעד היהודי סמך על הכותי. ראינו את דעת רבן גמליאל המכשיר אף בשני עדים כותים, את ההבחנה שבין שטרות ממון המשמשים כראיה בלבד ובין גט ושחרור עבד המחוללים שינוי הלכתי, ואת שיטת ריש לקיש שעדי מסירה הם העיקר, ושהפסול נאמר דווקא בשטר שנעשה שלא בערכאות הרשמיות.