לפנינו משנה ד' בפרק א' של מסכת גיטין. משנה זו מבארת כי קיימת הלכה משותפת - ולמעשה מספר הלכות - החולשות הן על דיני גיטי נשים, הוא שטר הגירושין, והן על השטר המשחרר עבד או שפחה שאינם יהודים.
לשון המשנה:
"אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא" - שני סוגי השטרות הללו הושוו זה לזה בכל הנוגע לדיני מוליך ומביא, כלומר להבאת השטר ממקום למקום.
שני סוגי השטרות:
גט - שטר גירושין הניתן לאישה.
שטר שחרור - השטר המשחרר עבד כנעני.
ההלכות המשותפות לשניהם:
אמירת ההצהרה: המביא את השטר ממדינת הים או המוליכו למדינת הים - בכל אחד משני הכיוונים - נדרש לומר את ההצהרה בשעת מסירת השטר.
מעמד השליח: השליח היחיד, באמירתו זו, נחשב כמי שיש לו מעמד של שני עדים.
נפקות הדבר: אם יבוא הבעל, ובמקרה של שטר השחרור - האדון, ויטען כי השטר מזויף, אין שועים לטענתו. שהרי אמירת השליח נחשבת כעדות שני עדים, ואין אדם יכול לערער עליה. דין זה חל במידה שווה על גט הגירושין ועל שטר השחרור כאחד.
לסיכום: זוהי אחת הדרכים שבהן גיטי נשים ושחרורי עבדים חולקים הלכות משותפות: דין מוליך ומביא, אמירת ההצהרה בשני הכיוונים, ומעמדו של השליח היחיד כשני עדים - המפקיע את טענת הזיוף.