גיטין, פרק א', משנה ו'. משנה זו נשענת על עיקרון יסודי: כאשר פעולה או מסמך מהווים זכות עבור אדם, רשאי צד שלישי לזכות בהם עבורו ולתפוס בהם בעלות בשמו; אך כאשר אין בהם זכות עבורו, אין אחר יכול לפעול בשמו אלא אם מונה במפורש כשליחו.
לשון המשנה ודעת רבי מאיר:
"האומר: תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי - רצה לחזור בשניהן, יחזור, דברי רבי מאיר" - אילו היו הגט ושטר השחרור בגדר זכות לאישה ולעבד, היה הצד השלישי זוכה בהם עבורם מיד עם קבלתם לידיו. אלא שלדעת רבי מאיר אין בהם משום זכות, לא לאישה ולא לעבד, ולפיכך אין הזכייה חלה עד שיגיעו לידיהם בפועל. כל עוד לא הגיעו לידיהם, רשאי הבעל או האדון לחזור בו, שהרי הדבר טרם נתקיים.
דעת חכמים:
"וחכמים אומרים: בגיטי נשים, אבל לא בשחרורי עבדים" - חכמים מודים שבגט אישה רשאי הבעל לחזור בו, שכן אין הגירושין זכות לאישה. אולם בשחרור עבד, שהוא זכות עבורו, מיד עם מסירת השטר לשליח נעשה העבד בן חורין, ושוב אין האדון יכול לחזור בו. ויסוד הדבר:
"זכין לאדם שלא בפניו" - ניתן לעשות עבור אדם דבר שהוא לזכותו ולטובתו אף שלא בפניו וללא רשותו.
"ואין חבין לו אלא בפניו" - אך דבר שהוא לחובתו ולרעתו, כגון גט אישה, אין עושים אלא בפניו, כלומר מתוך ידיעתו, הסכמתו ורצונו.
טעם החילוק בין העבד לאישה:
המשנה מנמקת את ההבחנה: "שאם ירצה שלא לזון את עבדו - רשאי, ושלא לזון את אשתו - אינו רשאי":
אצל העבד: אף בהיותו עבד לא היה אדונו מחויב מן הדין לזונו, ובלאו הכי היה עליו לדאוג לפרנסתו. נמצא שבקבלת החירות אין הוא מפסיד דבר אלא רק משתכר, ולפיכך זו זכות עבורו.
אצל האישה: כל עוד היא נשואה, הבעל מחויב במזונותיה ואינו רשאי להימנע מכך. משהתגרשה, מפסידה היא זכות זו, ואין הגירושין תועלת עבורה.
טענת רבי מאיר:
"אמר להם: והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה כשם שהוא פוסל את אשתו" - רבי מאיר מבקש להוכיח שאף לעבד יש הפסד בשחרורו: אם האדון כהן, היה עבדו אוכל בתרומה, ומשעה שנשתחרר שוב אין הוא רשאי לאכול תרומה בשום מקום - בדיוק כשם שאישה המתגרשת מאבדת את זכותה לאכול בתרומה.
הגמרא מציינת כנקודה צדדית כי טענה זו לכאורה תקפה רק כשהאדון כהן, ומבארת שקיים הפסד אף בעבדו של ישראל: כל עוד הוא עבד, מותר הוא בשפחה כנענית, ולאחר שחרורו נאסרת עליו. ואף שמעתה הוא מותר בבת ישראל, נוח לו לעבד בהפקרות ובחיים שאינם מחייבים אותו, ולפיכך אין השחרור בהכרח זכות עבורו.
תשובת חכמים:
"אמרו לו: מפני שהוא קניינו" - העבד אוכל בתרומה רק מחמת שהוא קניינו של הכהן, ולא מפני מעלה עצמית שיש בו. ממילא אף בעודו עבד אין זכות התרומה מובטחת לו, שהרי בכל עת יכול היה אדונו הכהן למכרו לישראל ולפוסלו מן התרומה.
מת המשלח קודם הנתינה:
"תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי, ומת - לא יתנו לאחר מיתה" - הגט והשחרור חייבים לחול מכוחו של הבעל או של האדון, וכשאינם עוד בחיים אין הדבר יכול לחול.
"תנו מנה לאיש פלוני, ומת - יתנו לאחר מיתה" - בנתינת ממון אין צורך שבעל הכסף יהיה קיים בשעת הנתינה, שכן הכסף ניתן מן העיזבון.
לסיכום: במשנה זו למדנו את המחלוקת בין רבי מאיר לחכמים בשליחות לגירושין ולשחרור. לדעת רבי מאיר בשניהם רשאי המשלח לחזור בו עד שיגיע השטר ליד המקבל, ואילו לדעת חכמים החילוק נעוץ בכלל "זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו": שחרור עבד זכות היא לו וחל מיד, ואילו גירושין חוב הם לאישה. עמדנו על נימוק המזונות, על טענת רבי מאיר מן התרומה ועל תשובת חכמים שאין העבד אוכל אלא מחמת שהוא קניינו, ולבסוף על ההבדל שבין גט ושטר שחרור, שאינם ניתנים לאחר מיתת המשלח, לבין נתינת ממון הניתן אף לאחר מיתה.