לפנינו משנה ה' בפרק ז' במסכת גיטין, העוסקת בגירושין הנעשים על תנאי: מאימתי חלים הגירושין, וכיצד נדון כאשר נמנע מן האישה לקיים את התנאי.
לשון המשנה:
"הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתיים זוז - הרי זו מגורשת ותיתן" - אדם הנותן גט לאשתו ומתנה עמה שתיתן לו מאתיים זוז, הרי היא מגורשת משעת נתינת הגט, ובלבד שתקיים את התנאי ותיתן לו בפועל את המאתיים זוז.
לעומת זאת, כאשר נוקט הבעל לשון אחרת: "על מנת שתתני לי מכאן ועד שלושים יום - אם נתנה לו בתוך שלושים יום מגורשת, ואם לאו אינה מגורשת" - כאן קצב הבעל מסגרת זמן. נתנה לו את המאתיים זוז בתוך שלושים יום, חלים הגירושין; לא נתנה, אין הגט חל.
השלמת הגמרא ללשון המשנה:
בנקודה זו מציינת הגמרא כי חסרות במשנה מילים אחדות, וכך צריך להיות נוסחה: אמר לאשתו "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי איצטליתי" - האיצטלית היא מעין גלימה ארוכה ומיוחדת - ובלבד שתיתן לו אותה, ואז תהא מגורשת. אלא שאירע ו"אבדה איצטליתו". כיצד נדון במקרה זה?
תנא קמא: אינה מגורשת. הבעל ביקש חפץ מסוים דווקא, ומשאבד ושוב אין ביכולתה לקיים את התנאי, הגט בטל ומבוטל.
רבן שמעון בן גמליאל: "תתן לו את דמיה" - ניתן לקיים את התנאי בפיצוי כספי, שכן לא נתכוון הבעל לאותו חפץ בלבד, אלא לחפץ או לשוויו.
המעשה בציידן:
על עמדה זו מביאה המשנה ראיה: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: מעשה בציידן באחד שאמר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתתני לי איצטליתי, ואבדה איצטליתו, ואמרו חכמים תתן לו את דמיה" - במקום הנקרא ציידן אירע מעשה באדם שנתן גט לאשתו על תנאי שתיתן לו את גלימתו, והגלימה אבדה. פסקו חכמים שתיתן לו את שוויה בכסף, ודי בכך.
מעשה זה מסייע לשיטת רבן שמעון בן גמליאל ולא לשיטת תנא קמא: נתינת הפיצוי הכספי מקיימת את התנאי, ולפיכך הגט תקף.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני הגט הניתן על תנאי - בלשון "הרי זו מגורשת ותיתן", שבה חלים הגירושין משעת הנתינה והתנאי מתקיים לאחר מכן, ובלשון הקוצבת זמן של שלושים יום, שבה תלויים הגירושין בקיום התנאי בתוך המועד. כמו כן עמדנו על השלמת הגמרא בעניין האיצטלית שאבדה, על מחלוקת תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל בשאלה אם ניתן לקיים את התנאי בתשלום דמיה, ועל המעשה בציידן המסייע לשיטת רבן שמעון בן גמליאל.