לפנינו משנה ה' בפרק ב' של מסכת גיטין. משנה זו דנה בשאלה מי כשר לכתוב את הגט, ומי כשר לשמש שליח להבאתו.
"הכל כשר לכתוב את הגט":
פותחת המשנה וקובעת כי הכל כשרים לכתיבת הגט - "אפילו חרש, שוטה וקטן". הגמרא מבארת שכשרותם של חרש, שוטה וקטן אמורה בכתיבת הטופס בלבד, הוא החלק הסטנדרטי של שטר הגט, ולא בכתיבת התורף, הם הפרטים המיוחדים לגט זה, שבו אין הם כשרים.
נחלקו הראשונים בשאלה אם כתיבת הטופס על ידם טעונה "גדול עומד על גבו":
דעה ראשונה: אף בכתיבת הטופס נדרש אדם גדול וכשר שיעמוד על גבם ויורה להם לכתוב לשמה, לשם הבעל והאישה; ואילו בתורף, אף עמידת גדול על גבם אינה מועילה.
דעה שנייה: בכתיבת הטופס אין צורך בגדול העומד על גבם, ואם אמנם עמד גדול על גבם - אף התורף כשר בדיעבד.
"האשה כותבת את גיטה ואיש כותב את שוברו":
האישה רשאית לכתוב את גט עצמה, ולאחר מכן היא מוסרת אותו לבעלה, והוא מחתים עליו את העדים ונותנו לה לשם גירושין. ואולם אם הקלף שייך לה, עליה להעניקו לבעל במתנה או באופן שיקנה אותו, שכן חומרי הגט צריכים להיות שלו. אף כיום, כאשר הגט נכתב על ידי סופר מומחה המביא עמו את כל החומרים, מקנה הסופר את החומרים לבעל ואומר לו: "אתה קונה את החומרים האלה, ואני רק מייצג אותך", שהרי הבעל צריך להיות הבעלים של חומרי הגט.
אף האיש כותב את שוברו. השובר הוא קבלה, וניתן להשתמש בו לעניין תשלום הכתובה: לאחר שפרע הבעל את הכתובה, נותנת לו האישה קבלה. בדרך כלל נכתבת הקבלה בידי הנותן אותה, אך כאן הבעל הוא המקבל את הקבלה, ואף על פי כן רשאי הוא לכותבה, שכן אין משמעות הלכתית לזהות הכותב. האישה, כמובן, תצטרך לחתום עליה אם נדרשת חתימתה.
"שאין קיום הגט אלא בחותמיו":
זהו הטעם שהאישה כשרה לכתוב את גיטה - קיומו של הגט אינו אלא על ידי החותמים עליו. לפי הדעה ש"עדי חתימה כרתי", מתפרשים "חותמיו" כפשוטם: העדים החותמים על הגט, שהם העדים העיקריים. אך אף לפי המאן דאמר ש"עדי מסירה כרתי", והעדים העיקריים הם הרואים את מסירת הגט, ניתן להבין שהמילה "חותמיו" מכוונת אליהם, שכן נהגו להשתמש באותם עדים עצמם לשתי המטרות.
"הכל כשרים להביא את הגט":
הכל כשרים לשמש שליח להבאת הגט, "חוץ מחרש שוטה וקטן", ובנוסף להם - "וסומא ונכרי":
חרש, שוטה וקטן: פסולים משום שאין להם דעת ראויה ובוגרת כדי לשמש שליחים.
סומא: פסולו אינו קשור כלל לדעת, אלא מדובר במקרה מסוים שבו מביא השליח גט ממדינת הים, מחוץ לארץ ישראל, ועליו לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" - והסומא אינו יכול לומר זאת.
נכרי: אינו יכול לשמש שליח להבאת גט, ואף לא לקידושין, שכן אין אדם יכול לשמש שליח לדבר שאין לו עצמו שייכות הלכתית אליו ואין הוא יכול לבצעו בעצמו. ומאחר שאין לנכרי שייכות לגיטין ולקידושין, אין הוא כשר לשליחות זו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הכל כשרים לכתיבת הגט, ואף חרש שוטה וקטן - בכתיבת הטופס ולא בתורף, ונחלקו אם נדרש גדול עומד על גבם; כי האישה כותבת את גיטה ובלבד שיקנה הבעל את חומרי הגט, והאיש כותב את שוברו, שאין נפקא מינה בזהות הכותב; והטעם לכל זה - "שאין קיום הגט אלא בחותמיו". עוד למדנו כי הכל כשרים להביא את הגט, חוץ מחרש שוטה וקטן החסרים דעת, סומא שאינו יכול לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", ונכרי שאין לו שייכות לגיטין ולקידושין.