גיטין פרק שני, משנה ו. משנה זו עוסקת באנשים שאינם כשרים להביא את הגט ולשמש שליח, ובמקרים מיוחדים שבהם השתנה מצבם באמצע - בין קבלת הגט לבין מסירתו.
המקרים הפסולים - מי שבשעת קבלת הגט לא היה בר דעת:
"קיבל הקטן והגדיל" - קטן שקיבל את הגט כדי לשמש שליח, ובטרם מסרו הגיע לגיל מצוות.
"חירש ונתפקח" - היה חירש בשעת הקבלה, ולאחר מכן הושבה לו שמיעתו.
"סומא ונתפקח" - היה עיוור בשעת הקבלה, ולאחר מכן נעשה מסוגל לראות.
"שוטה ונשתפה" - היה שוטה, ולאחר מכן נתרפא ונעשה שפוי.
"נכרי ונתגייר" - היה נכרי בשעת הקבלה, ולאחר מכן נתגייר.
בכל המקרים הללו הדין הוא "פסול" - אין הם כשרים להביא את הגט, שכן בשעה שקיבלו את הגט לא היו כשרים לכך.
המקרים הכשרים - מי שהיה בר דעת בתחילה ובסוף:
"פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח" - היה שומע, נעשה חירש, ולאחר מכן חזרה אליו שמיעתו.
"פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח" - היה רואה, נעשה עיוור, ולאחר מכן חזר לראות.
"שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה" - היה שפוי, נשתטה, ולאחר מכן חזר לשפיותו.
בכל אלו הדין הוא שהם כשרים. וזהו הכלל שקבעה המשנה: "כל שתחילתו וסופו בדעת כשר" - כל זמן שבתחילה ובסוף היתה להם דעת שלמה, הרי זה כשר, אף על פי שבאמצע איבדו את אותה דעת ואותה יכולת. שהרי בשעה שקיבלו את הגט היו כשרים, ובשעה שנתנו את הגט היו כשרים, ומה שאירע ביניהם אינו משנה.
דיוק בלשון "בדעת":
עצם השימוש בביטוי "כל שתחילתו וסופו בדעת" - עניין של דעת דווקא - מוציא מן הכלל את הסומא, שכן אצלו אין הדבר תלוי בדעת כלל, אלא ביכולת הראייה בלבד. במקרה זה, אם היה יכול לראות בשעה שקיבל את הגט, הוא יכול לומר "בפניי נכתב ובפניי נחתם", ואין הוא צריך שתחזור אליו הראייה. אף אם בשעת מסירת הגט אין הוא רואה, אין בכך כלום; די בכך שהיה רואה בתחילה, בשעה שקיבל את הגט מלכתחילה.
לפיכך נקט הכלל דווקא בלשון "תחילתו וסופו בדעת", ולא בלשון של יכולת או של כשרות לשמש שליח. שכן במקרה של הסומא אין צורך שיחזור לראות, וכל עוד היתה לו ראייה בתחילה - הגט כשר.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהקובע הוא מצבו של השליח בשעת קבלת הגט ובשעת מסירתו: מי שבשעת הקבלה היה קטן, חירש, סומא, שוטה או נכרי - פסול, אף שנשתנה מצבו לאחר מכן; ואילו מי שהיה בר דעת בתחילה ובסוף - כשר, אף שנפסל באמצע. וכלל הדברים: "כל שתחילתו וסופו בדעת כשר", ובסומא די בראייה שבתחילה בלבד.