אנו עומדים במסכת גיטין, פרק ט', משנה ד'. המשנה פותחת ואומרת: "שלושה גיטין פסולין" - שלושה סוגי גיטין פסולים הם, ואף על פי כן "ואם ניסת - הולד כשר". והדבר טעון ביאור: הרי רבי מאיר סובר כי "כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין" - כל המשנה מן הנוסח הקבוע שקבעו חכמים לגט - יוציא והולד ממזר, שבדרך כלל עליה לצאת, והוולד מן הנישואין הבאים ממזר. אולם בשלושת הגיטין הללו אף רבי מאיר מודה שהוולד כשר, ואין פסולם אלא לכתחילה בלבד.
הגט הראשון - "כתב בכתב ידו ואין עליו עדים":
הבעל כתב את הגט בכתב ידו שלו, ואין עליו חתימות עדים. משנתנו הולכת בשיטת רבי מאיר הסובר "עדי חתימה כרתי" - היסוד המכריע בגט הוא חתימת העדים על הגט בפועל, בשונה מרבי אליעזר המובא בסוף המשנה, הסובר שהעדים הרואים את נתינת הגט הם המכריעים. ואף על פי כן, כתב ידו של הבעל כמאה עדים הוא, שהרי הבעל עצמו כתבו בכתב ידו. ומדוע אפוא פסלוהו חכמים לכתחילה? משתי סיבות:
גזירה: שמא יבואו לומר שאף גט שנכתב בידי סופר שאינו הבעל וללא עדים כשר, ואילו גט כזה פסול לגמרי.
הרי זה כגט שאין בו זמן: הואיל והבעל כותבו בעצמו ואין עדים לדבר, בידו לכתוב בו כל זמן שיחפוץ.
הגט השני - "יש עליו עדים ואין בו זמן":
יש על הגט עדים, אך אין כתוב בו זמן. מדוע נדרש הזמן, כלומר התאריך, להיות כתוב בגט? בדבר נאמרו שתי דעות:
משום בת אחותו: כפי שהזכרנו בעבר, במקרה שהיה נשוי לבת אחותו והיה מרחם עליה - אף אם נאפה, מתוך שהיא בת אחותו היה מרחם עליה ומקדים את זמן הגט, כדי שייראה הניאוף כאילו אירע לאחר נתינת הגט, ונמצא שלא נאפה, אף שבאמת נאפה. לפיכך אנו קובעים בו תאריך, כדי לדעת שהתאריך הנכון אכן רשום בו, ולא תהא בידו יכולת להטעות.
משום פירות נכסיה: אילולא היה בו תאריך, היה הבעל יכול להמשיך ולאכול את פירות נכסיה אף לאחר הגירושין, ולא היינו יודעים בדיוק מתי חלו הגירושין.
נמצא שאם אין עדים והבעל כתב את הגט - יש בכך בעיה; ואם יש עדים אך אין עליו תאריך - אף בכך יש בעיה.
הגט השלישי - "יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד":
התאריך כתוב בגט, אך אין עליו אלא עד אחד בלבד. שתי דרכים ישנן להעמיד את המקרה:
מדובר בגט שנכתב בידי הבעל עצמו, והחידוש הוא שאין זה דומה למקרה הראשון בלבד, אלא אפילו כשיש עד אחד - עדיין פסול לכתחילה.
מדובר בגט שנכתב בידי סופר, ואף על פי שנכתב בידי הסופר ואין עליו אלא עד אחד, אם ניסת בו - הוולד כשר, שכן אנו מצרפים את הסופר כעד שני, והרי הם כשניים.
וכך מסיימת המשנה: אלו שלושה גיטין פסולים, ואין להינשא בהם; ואולם "אם ניסת - הולד כשר".
מדוע נמנה מניין הגיטין פעמיים?
הגמרא עומדת על כך שהמשנה מונה את מספר הגיטין פעמיים - בפתיחתה ובסיומה - אף שהגיטין מנויים ומפורטים, ואין צורך לחזור ולומר שאלו הם שלושת הגיטין. הגמרא מבארת ששני המניינים באים למעט:
המניין שבשורה הראשונה בא למעט גט ישן, שעליו דיברנו בפרק השמיני: אישה שהתגרשה בגט שלאחר כתיבתו המשיכו לגור יחד או לפחות התייחדו יחד - פסול לכתחילה, אך משנישאה בו מותרת להינשא לאיש אחר. אין הוא נכלל אפוא במשנתנו, העוסקת בנשים שאינן יכולות להינשא על סמך גט זה, ואילו בגט ישן ניתן להינשא בדיעבד.
עוד בא המניין למעט את הקצה ההפוך: גט שנכתב בתאריך של מלכות שאינה נכונה, שהזכרנוהו אף הוא בפרק השמיני - גט זה פסול אפילו בדיעבד והוולד ממזר, ואילו משנתנו מלמדת שגיטין אלו שונים ממנו, שהוולד אינו ממזר.
המניין שבסוף המשנה בא למעט גט שניתן לתקנו, כגון שליח שבא ממדינת הים ולא אמר "בפני נכתב ובפני נחתם" - שבידו ליטול את הגט בחזרה ולומר זאת בשעה שיתננו לה בשנית.
דעת רבי אליעזר:
כל האמור עד כה הוא לשיטת רבי מאיר, המצריך עדי חתימה. רבי אליעזר אומר: "אף בשאין עליו עדים, אלא שנתנו לה בפני עדים - כשר". אף שאין עדים חתומים בגוף הגט, אם נתנו לה בפני עדים - אלו עדי המסירה - הרי זה גט כשר. ולא עוד, אלא "וגובה מנכסים משועבדים" - יכולה היא לגבות בגט זה את כתובתה אף מנכסים שמכר הבעל לצד שלישי, שכן תביעתה לנכסים אלו קודמת למכירה.
ומדוע נחשבים העדים הרואים את המסירה כעיקר? מפני "שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם" - החתימה שאנו נוהגים בה בדרך כלל, שהעדים כותבים את חתימותיהם בגוף הגט, אינה אלא משום תיקון העולם, מחשש שלא תהיה בידינו גישה לאותם עדים שראו את המסירה, שהרי יש צורך בנוכחותם בפועל כדי שיוכלו להעיד בשעת הצורך. כשהעדים חתומים על הגט, החתימות נשארות עם הגט, בשונה מעדי מסירה, שיש להביאם פיזית כדי שיהיו נוכחים.