לפנינו משנה ד' בפרק ה' במסכת גיטין, ובה שלושה עניינים: אחריותם של המטפלים בנכסי יתומים, שבועת האפוטרופוס בעת מסירת הנכסים, ודינו של המזיק היזק שאינו ניכר.
חובת העישור בנכסי יתומים:
פותחת המשנה: "יתומים שסמכו אצל בעל הבית, או שמינה להן אביהן אפוטרופוס - חייב לעשר פירותיהן". שני מצבים לפנינו:
"יתומים שסמכו אצל בעל הבית" - יתומים הסמוכים על אדם שאינו משמש כאפוטרופוס רשמי, אך למעשה פועל למענם בכל מובן כאפוטרופוס.
"או שמינה להן אביהן אפוטרופוס" - אביהם של היתומים מינה לפני מותו אדם מסוים לאפוטרופוס ממש.
בשני המקרים מוטלת על המטפל בנכסים החובה להפריש מעשר ותרומת מעשר עבור היתומים, וזו אחת מן האחריויות המוטלות עליו.
שבועת האפוטרופוס:
מכאן עוברת המשנה לעניין אחר: "אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים - יישבע; מינהו בית דין - לא יישבע". כאשר מתבגרים היתומים והאפוטרופוס מוסר לידיהם את הנכסים, נחלק הדין:
מינהו אבי היתומים: רשאים היתומים לדרוש ממנו שבועה שהתנהל בנכסים כראוי ולא נטל מהם לעצמו.
מינהו בית דין: אין היתומים יכולים לכפות עליו להישבע.
טעם החילוק: האפוטרופוס שמינהו האב מן הסתם לא היה מקבל עליו את המינוי אלמלא הייתה לו בכך טובת הנאה, או מכוח מערכת היחסים שבינו לבין האב; לפיכך אנו מניחים שלא היה נמנע מלשמש כנאמן רק משום השבועה שבסוף הדרך. אולם כשבית דין פונים אליו, מבקשים הם ממנו טובה בלבד ואין ביניהם מערכת יחסים. אילו היינו מחייבים אותו להישבע בעת מסירת הנכסים ליתומים הגדולים, היה אומר: "מה לי ולכל זה?", ונמנע מלשמש כאפוטרופוס.
אבא שאול חולק ואומר "חילוף הדברים" - היפוכו של דבר: כשמדובר במינוי מטעם האב, עושה הוא טובה לאב, ולפיכך לא יסכים לשמש כאפוטרופוס אם יידרש להישבע בסופו של דבר. ואילו מינוי מטעם בית דין הוא תפקיד יוקרתי, ולכן לא יימנע מלקבלו אף אם ייאלץ להישבע בסוף. משום כך, לדעת אבא שאול, את שמינהו בית דין עדיין ניתן להשביע.
המזיק היזק שאינו ניכר:
בחלקה האחרון עוסקת המשנה במי שמזיק את רכוש חברו בדרך שאינה ניכרת לעין, כלומר נזק רוחני והלכתי: "המטמא, והמדמע, והמנסך - בשוגג פטור, במזיד חייב". ואלו הם:
"המטמא" - הנוגע במאכלו של חברו כשהוא עצמו טמא, ומטמא בכך את המאכל מבחינה רוחנית.
"והמדמע" - המערב תרומה, שאין הישראל רשאי לאכלה, במאכלו של חברו.
"והמנסך" - המערב יין נסך, יין שהוקרב לעבודה זרה, בתוך יינו של חברו ואוסרו בכך.
עשה אחד מאלה בשוגג ובלא כוונה - פטור, משום שנזק זה נחשב היזק שאינו ניכר. אף שבדרך כלל המזיק את רכוש חברו חייב אפילו ללא כוונה, כאן, מאחר שאין הנזק ניכר, פטור הוא מן הדין. אולם אם עשה זאת במזיד, מתוך רצון להזיק לחברו - חייב. ואף שמעיקר הדין היזק שאינו ניכר פטור, חייבוהו חכמים מפני תיקון העולם: אין אנו רוצים שיעשו בני אדם כן זה לזה, ולפיכך אמרו שיהא חייב כשעשה זאת בכוונה.
הכהנים שפיגלו במקדש:
ממשיכה המשנה: "הכהנים שפיגלו במקדש מזידין - חייבין". מדובר בכהנים המקריבים את קרבנותיהם של אחרים, ובמהלך העבודה עשו את הקרבן פיגול - כגון שעשו אחת מן העבודות המוטלות עליהם, מן השחיטה ועד זריקת הדם וכיוצא בהן, מתוך מחשבה לעשות פעולות מסוימות בקרבן או לאכלו לאחר זמנו הראוי. מחשבה זו עושה את הקרבן פיגול והוא נפסל, והאוכלו חייב כרת.
עשו זאת הכהנים במזיד ובכוונה - חייבים. אף כאן מדובר בהיזק שאינו ניכר, אלא שביקשו חכמים למנוע מן הכהנים לעשות כן כדי להזיק לזולתם, ולפיכך חייבו אותם כל עוד עשו זאת בכוונה. ואפילו כשהקרבן הוא נדבה, שאין האדם חייב להביאו, יש בכך צער גדול לבעליו: ביקש להביא קרבן לה' ונמנעה ממנו ההזדמנות - ולכן מחייבים אנו את הכהן.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה עניינים - חובת הפרשת המעשר מפירות היתומים, בין בסומכים על בעל הבית ובין באפוטרופוס שמינה האב; מחלוקת תנא קמא ואבא שאול בשאלה איזה אפוטרופוס נשבע בעת מסירת הנכסים, זה שמינהו האב או זה שמינהו בית דין; ודינו של המזיק היזק שאינו ניכר - המטמא, המדמע והמנסך, וכן הכהנים שפיגלו במקדש - שבשוגג פטורים, ובמזיד חייבים מפני תיקון העולם.