משנה ד' בפרק ד' של מסכת גיטין ממשיכה בסדרת המשניות העוסקות בתקנות שתיקנו חכמים מפני תיקון העולם - תקנות שנועדו לטובת החברה ולסדריה. שני מקרים נידונים במשנה זו, ושניהם עוסקים בעבד שיצא מרשות אדונו.
עבד שנשבה ונפדה בידי אחר:
המשנה פותחת: "עבד שנשבה" - עבד שנשבה בידי שוביו, בין אם בידי צבא ובין אם בידי שודדים נכרים, ואדונו היהודי התייאש מלהשיבו לרשותו. "ופדאו" - בא צד שלישי, יהודי אחר, ופדה אותו מיד שוביו. השאלה היא מה מעמדו של העבד מכאן ואילך, והתשובה תלויה בכוונתו של הפודה:
"אם לשום עבד - ישתעבד" - אם פדאו על מנת להשאירו כעבד לעצמו, הרי הוא משרת מעתה את פודהו. אף שנגנב מיהודי אחר, כיוון שאותו אדון התייאש ממנו והעבד עבר מיד ליד, רשאי הפודה להשאירו לעצמו.
"אם לשום בן חורין - לא ישתעבד" - אם פדאו על מנת לשחררו, אינו משתעבד לאיש: לא לאדונו הראשון, שהרי התייאש ממנו, ולא לפודהו, שהרי פדאו על מנת שיהיה בן חורין.
רבן שמעון בן גמליאל חולק ואומר: "בין כך ובין כך ישתעבד" - בין שפדאו לשם עבדות ובין שפדאו לשם חירות, חוזר העבד ומשרת את אדונו המקורי. הטעם לכך מפורש במשנה: "שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל את עצמו לגייסות" - כדי שלא תינתן לעבד הזדמנות ופיתוי להפיל את עצמו ביד שובים כדי להוציא את עצמו מתחת יד אדונו. משום כך מחזירים אותו לאדונו המקורי בכל מקרה.
אף על פי כן, לעניין הממון יש הבדל התלוי בכוונת הפודה:
פדאו לשם עבדות: על האדון המקורי להחזיר לפודה את הכסף שהוציא על פדיונו.
פדאו לשם חירות: הפודה הפקיר את מעותיו ונתן את כספו לשם כך, ולפיכך אין צורך לפצותו.
עבד שנעשה אפותיקי ושוחרר:
המקרה השני שונה לחלוטין: אדון שלווה כסף מאדם אחר, וייעד את עבדו כערבות ובטוחה לפירעון ההלוואה. הוא אמר למלווה: מכאן תגבה את חובך - על ידי שתיטול את העבד הזה לבעלותך ולרשותך. זהו הנקרא 'אפותיקי': המקום שממנו יבוא התשלום. על פי ההלכה רשאי הוא לעשות כן.
אולם האדון הלווה שחרר את העבד מסיבה כלשהי. הוא היה רשאי לעשות זאת, שכן אף שייעדו כתשלום עתידי עבור ההלוואה, ברגע זה עדיין היה העבד שלו וזכותו לשחררו. בשחרור זה ערער האדון לחלוטין את העסקה שעשה עם המלווה.
קובעת המשנה: "שורת הדין" - מעיקר הדין "אין העבד חייב כלום", והעבד ששוחרר אינו חייב דבר למלווה. "אלא מפני תיקון העולם" - וכאן נכנס יסוד תיקון העולם. החשש הוא שמא ימצא המלווה את העבד המשוחרר בשוק ויאמר לו: "עבדי אתה, שהרי אתה היית התשלום עבור הלוואתי" - ובכך יוטל דופי בחירותו ובמעמדו של המשוחרר.
לפיכך "כופין את רבו ועושה אותו בן חורין" - כופים את האדון השני, הלוא הוא המלווה, שהיה אמור ליטול את העבד לרשותו, שייתן לו שטר שחרור וישחררו שחרור גמור. ואף שמעיקר הדין אין העבד בבעלותו כלל, מכל מקום יש כאן מראית עין, ולכן הוא חייב לשחררו.
"וכותב שטר על דמיו" - העבד כותב שטר חוב על דמי עצמו, שכן כרגע אין בידו כסף, ובשטר זה הוא מתחייב לפרוע בבוא העת למלווה - אותו מלווה שהעבד שימש לו אפותיקי וערבות - את שווי דמיו, שהרי בכך קנה את חירותו.
רבן שמעון בן גמליאל חולק על תנא קמא ואומר: "אינו כותב אלא משחרר" - אין העבד הוא הכותב את השטר על דמיו, אלא המשחרר, הוא האדון הראשון שלווה את הכסף מלכתחילה ושחררו. הוא זה שעליו לכתוב שטר למלווה שבו הוא מתחייב בשווי העבד, שהרי זה היה חלק מן העסקה המקורית ביניהם, שבה התחייב לו כסף עבור ההלוואה שקיבל.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני מקרים שבהם תיקנו חכמים מפני תיקון העולם. בעבד שנשבה ואדונו התייאש ממנו ופדאו אחר, נחלקו תנא קמא - המבחין בין פדאו לשם עבדות לפדאו לשם חירות - ורבן שמעון בן גמליאל, המחזירו לאדונו הראשון בכל מקרה, שלא יהא כל עבד מפיל עצמו לגייסות. ובעבד שנעשה אפותיקי ושחררו אדונו, אף שמעיקר הדין אין העבד חייב כלום, כופים את המלווה לשחררו בשטר, כדי שלא יוטל דופי בחירותו, ונחלקו התנאים מי כותב את השטר על דמיו: העבד או המשחרר.